ע"א 1569/93

תקציר

במקרה של רכישה ומכירה של יהלומים, בחן בית המשפט העליון סוגיות של כפייה, תוקף חוזים והליכי פשיטת רגל. המערער, בעל מניות ודירקטור בחברה למסחר ביהלומים, רכש יהלומים מהמשיבים בתמורה לשיקים דחויים. לפני מועד פירעון הצ'קים הוא עזב את ישראל והציע הסדר חוב באמצעות מתווך, המציע פירעון חלקי של נכסים, כולל יהלומים שנותרו, בתמורה לוויתור על יתרת החוב. המשיבים חתמו על "הודעות ויתור", אך בהמשך טענו כי נכפו עליהם בכפייה וביקשו לבטלן, בטענה שהמערערת פעלה בחוסר תום לב וניהלה משא ומתן במרמה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה להליכי פשיטת רגל נגד המערערת, תוך שהוא קובע כי מדובר בכפייה ובהפרת תום לב. בית המשפט העליון אישר החלטה זו ברוב דעות, והגיע למסקנה כי המערערת הפעילה לחץ כלכלי פסול על המשיבים, העולה כדי כפייה. פסק הדין בחן את אמות המידה המשפטיות לכפייה, תוך הדגשת הצורך שהחוזים יהיו חופשיים מלחץ בלתי חוקי השולל מבעל דין חלופות מעשיות וסבירות. בחלקו טען השופט גולדברג כי עומדות בפני המשיבים חלופות משפטיות סבירות להתמודד עם איומיו של המערער, ורואה בהחלטתם בחירה מעשית ולא כפייה. בסופו של דבר, פסק הדין מדגיש את חשיבות תום הלב בהתנהלות חוזית ומטיל על המערער אחריות אישית לחובות החברה בשל מעורבותו הישירה בהתנהלות מרמה. בריחתו של המערער מישראל ודרך המשא ומתן הצביעו על סטייה משמעותית מהפרקטיקות העסקיות המקובלות, המצדיקות הליכי פשיטת רגל ומבטלות את הסכמי הוויתור. בית המשפט שם דגש על שמירה על שלמות החוזית והגנה על צדדים מפני השפעה בלתי הוגנת או לחץ כלכלי, המנוגדים לתקנת הציבור.