ע"פ 69/63

תקציר

בית המשפט העליון פסק בעניין פרשנות הוראות הענישה בחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות זנות), התשכ"ב-1962, הקובע כי מי שהורשע בעבירות מסוימות הקשורות לזנות "דינו מאסר". השאלה הייתה האם הוראה זו מחייבת מאסר בפועל, או שמא לבית המשפט שיקול דעת להוציא צו מבחן במקום. דעת הרוב קבעה כי אין בהוראה זו כדי לבטל במשתמע את פקודת שירות המבחן לעבריינים, תש"ד-1944, המסמיכה את בתי המשפט להוציא צווי מבחן במקרים המתאימים. לכן, בתי המשפט שומרים לעצמם את שיקול הדעת להורות על מאסר על תנאי במקום מאסר חובה בעבירות הקשורות לזנות. פרשנות זו התבססה על העיקרון שביטול משתמע של חוקים קודמים אינו מועדף, וניתן לקרוא את שני החוקים באופן משלים ולא סותר. בנוסף, ההיסטוריה החקיקתית של החוק משנת 1962 תמכה בדעה זו, והצביעה על כך שכוונת המחוקק הייתה להבטיח הטלת מאסר כעונש, אך לא לשלול לחלוטין את האפשרות של מאסר על תנאי. השופט כהן התנגד לכך וטען כי לשונו הברורה והחד-משמעית של החוק משנת 1962 מחייבת מאסר בפועל ושוללת במפורש את האפשרות למאסר על תנאי. לדברי השופט כהן, כוונת המחוקק להטיל מאסר חובה על עבירות מסוימות הייתה ברורה, ואל לו לבית המשפט לסכל כוונה זו באמצעות צו על תנאי.