דב"ע מט/62 - 0

תקציר

התיק סובב סביב ערעור על שלילת פיצויי פגיעה מביטוח לאומי לבעל מוסך עצמאי שנפגע בעבודה. השאלה היא האם זכאי המערער לקבל דמי פגיעה בגין תקופה העולה על מה שאושר, והאם יש לשקול מחדש את פיצויי הפגיעה בו. המערער הציג אישור רפואי המעיד על תקופת אי כושר ארוכה יותר מזו שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט הכיר בכך שהמערער אכן שהה במוסך בתקופה שבמחלוקת, אך טען כי נוכחותו כרוכה במתן הוראות ובניהול העסק, המהווה "עבודה". על פי סעיף 48(א) לחוק הביטוח הלאומי, עצמאים העוסקים בכל צורת עבודה במהלך אי כושרם אינם זכאים לדמי פגיעה. לפיכך, קבע בית המשפט כי עבודתו החלקית של המערער פוסלת אותו מלקבל פיצויי פגיעה נוספים. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי המערער אינו זכאי לדמי פגיעה מופחתים לפי סעיף 58א לחוק הביטוח הלאומי, שכן הוא לא הפחית את שעות עבודתו במידה מספקת. נקודת מחלוקת נוספת הייתה חישוב דמי הפגיעה על בסיס שומת המס של המערערת. בית המשפט ציין, כי שומת המס של המערער לשנת 1982, אותה ביקש להשתמש בה לצורך חישוב דמי הפגיעה שלו, אינה נראית כ"שומה סופית" כנדרש בחוק. בית המשפט הציע למערער לברר זאת עם פקיד השומה ובמידת הצורך לקבל שומה סופית שתבטיח פיצוי מדויק. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ופסק הדין הקודם אושר. בהחלטה הודגש כי די היה בפעילותו התעסוקתית של המערער בתקופת אי הכושר הנטענת, גם אם לא הייתה זו עבודתו הרגילה, כדי לשלול ממנו פיצויי פגיעה נוספים או פיצויים מופחתים.