בר"ע 4111-10-16

תקציר

המבקשת, שעברה ניתוח בתאונת עבודה, ערערה על החלטת ועדה רפואית שקבעה כי חלק מפציעותיה לא היו תוצאה ישירה של התאונה. המבקשת טענה כי הוועדה לא שקלה ראיות מכריעות והגיעה למסקנות שגויות באשר לקשר הסיבתי בין התאונה לפציעותיה. באופן ספציפי, היא טענה כי כאבי הגב שלה החמירו לאחר התאונה וכי הוועדה לא התייחסה לחוות דעתו של ד"ר מירובסקי. עם זאת, בית המשפט מצא כי החלטת הוועדה התבססה על שיקול דעת מקצועי ותקדימים הלכתיים. הקביעה בדבר הקשר הסיבתי בין פגיעת הגב לבין התאונה יכולה להתקבל על ידי הוועדה בהעדר פסיקת פקיד התביעות בנושא. בית המשפט דחה גם את טענת המבקש בדבר השמטת חוות דעתו של ד"ר מירובסקי על ידי הוועדה, שכן היא הוגשה לאחר מועד הדיון בוועדה ולא קבעה במפורש קשר סיבתי בין התאונה לבין כאבי הגב. זאת ועוד, טענותיו החדשות של המבקש שהוצגו בבקשת רשות הערעור, בנוגע למכתבו של פרופ' מירובסקי, לא התקבלו, שכן הן לא הוצגו קודם לכן בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי החלטת הוועדה הרפואית בעניין מצב כפות הרגליים מצויה בסמכותה, ואם סברה המבקשת כי חלה החמרה, היא יכולה לבקש בדיקה חוזרת. בסופו של דבר, בקשת הערעור נדחתה, וההחלטה הקודמת אושרה.