ת"א 4268-04-13

תקציר

התובע תבע את הנתבעים להצהיר כי הוא במעמד של דייר מוגן בקומה התחתונה של נכס בן שתי קומות הממוקם בירושלים. התובע טען כי סבו וסבתו שכרו את הנכס בשנות ה-40 והפכו לדיירים מוגנים. לאחר מותם המשיכו הוריו להתגורר במקום עם ילדיהם, ביניהם התובע. התובע טען כי התגורר בנכס כל חייו ולא עזב מעולם, ולכן יש להכיר בו כדייר מוגן. מנגד, טענו הנתבעים כי לתובע אין כל זיקה לנכס והוא מתגורר במקום אחר, וכי גם אם טענותיו נכונות, הוא נטש את הנכס. בית המשפט מצא כי התובע לא הצליח להוכיח את טענתו למגורים רצופים בנכס. מהראיות עולה כי התובע עזב את הנכס לפני שנת 1993 ובוודאי שלא התגורר בו משנת 2001 ואילך. לפיכך, הוא לא יכול להיחשב כ"דייר נגזר נדחה" הזכאי למעמד של דייר מוגן. יתר על כן, גם אם היה לו מעמד כזה, הוא נטש את הנכס ולנתבעים הייתה עילה לפנותו. בנוסף, בית המשפט הטיל ספק בכך שהתובע יכול היה לרכוש מעמד של "דייר נגזר" באמצעות סבתו בעת פטירתה, כפי שנדרש ממנו כדי להפוך ל"דייר נגזר נדחה". התובע התגורר עם סבתו משום שהיה חלק מהתא המשפחתי של הוריו, והקשר שלו עמה לא היה ישיר. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעת לא מילאה אחר התנאים למעמד של דיירת מוגנת וממילא נטשה את הנכס; לפיכך, תביעתו נדחתה. התובע חויב בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורך דין.