ת"א 21062-04-18

תקציר

התובע והנתבעים הם שכנים ומשתמשים בכביש גישה העובר בשני נכסיהם כדי להגיע לחוות שלהם. התובע תבע את הנתבעים על זכותם להמשיך ולהשתמש בכביש הגישה לאחר שהנתבעים חסמו אותו. בית המשפט פסק לטובת הנאשמים. בית המשפט קבע כי אמנם אין מחלוקת כי שני הצדדים השתמשו בכביש הגישה במשך שנים רבות בהסכמת הנתבעים, אך התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שקיימת להם זכות בלתי חוזרת להשתמש בכביש. לא הייתה הסכמה מפורשת לגבי השימוש המשותף הקבוע בכביש הגישה. ההסכמה שניתנה על ידי הנאשמים הייתה משתמעת מהשימוש ארוך השנים שלהם בכביש, ולכל היותר מדובר ברישיון הניתן לביטול או בהשלמה. זאת ועוד, נסיבות המקרה לא חייבו הכרה בזכות בלתי חוזרת המבוססת על שיקולי צדק. התובעת לא הוכיחה די הצורך כי ביצעה השקעות ניכרות בהסתמכות על רשות הנתבעים או כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך ללא גישה לכביש. לנאשמים היה גם אינטרס לגיטימי להפריד את כביש הגישה ולהקים גדר בשטחם. עוד ציינה השופטת כי מצער שהצדדים לא הצליחו לפתור את הסכסוך ביניהם בדרכי ידידות ועודדה אותם לשקול פשרה. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות.