פש"ר 24386-07-13

תקציר

פסק הדין דוחה את בקשת הפסילה של החייב, וקובע כי היא מופרכת ומופרכת מבחינה משפטית. הנאמנויות טענו כי בקשותיו החוזרות ונשנות של החייב הן סרק, נעדרות כל הצדקה חוקית או עובדתית, במיוחד בכל הנוגע לניסיונות לפסול מושבעים. פסק הדין מדגיש כי עצם אי שביעות הרצון מהחלטות בית המשפט אינה עילה תקפה לפסילה. היא מצטטת את הוראת סעיף 77א לחוק בתי המשפט, המדגישה את הדרישה ל"חשש ממשי למשוא פנים" בגין פסילות כאלה. פרשנויות קודמות של בית המשפט העליון הבהירו כי חשש אמיתי לגבי יכולתו של שופט לטפל בתיק באופן אובייקטיבי חייב להיות ברור. החייב לא הציג ראיות ממשיות למשוא פנים, ובמקום זאת הסתמך על חוסר שביעות רצון סובייקטיבי ובקשות חוזרות ונשנות, שנדחו באופן עקבי על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט התייחס גם לתיק פשיטת הרגל המתמשך, וציין כי התנגדות החייב להסכם המכר, שהסתיים בשנת 2016, אינה עילה לפסילה, שכן סוגיות אלה נבחנו והוכרעו לעומק. ההחלטה מבקרת את ההגשות המשפטיות הרבות של החייב כמשבשות, שמטרתן להאריך הליכים ולא לטפל בחששות אמיתיים. חשוב לציין כי ערעוריו של החייב נגד כונס הנכסים וצדדים שלישיים אחרים הוכרעו באופן סופי בהליכים קודמים, דבר המצביע על חריגה מגבולות החוק. בית המשפט ציין כי הדיונים הבאים תוכננו כדי לטפל בסיבוכים בתהליך המכירה, תוך התאמת כל הפעולות להוראות החוק. בסופו של דבר, בית המשפט לא מצא קשר מוצדק בין טענות החייב לבין ראיות כלשהן לאי תקינות שיפוטית, דבר המאשר את חוקיות ההחלטה והגינותה. לפיכך הבקשה נדחתה, וההחלטה הועברה לכל הצדדים המעורבים.