עפ"ת 42197-10-04

תקציר

המערער הורשע ונגזר דינו על ידי בית המשפט לתעבורה בירושלים בגין נהיגה בחוסר זהירות, הפרעה לשוטר ועבירות תעבורה נוספות. הוא ערער הן על ההרשעה והן על גזר הדין. הנימוקים העיקריים לביטול ההרשעה היו כי המערער הודה באישומים רק כדי לחסוך זמן, וכי דיון הוכחות היה מוכיח כי לא ניתן היה לבצע את העבירות כמתואר בכתב האישום. אשר לעונש, טען המערער כי הוא חרג מהמדיניות המקובלת ויש להקל בו. המשיב, לעומת זאת, טען כי לא נפל פגם בהודאה וכי גזר הדין הולם. ערכאת הערעור דחתה את הערעור. בית המשפט קבע כי פסילת הודאה דורשת נסיבות מיוחדות, שלא התקיימו במקרה זה. עוד מצא בית המשפט כי טענותיו של המערער בדבר מצב רכבו אינן שוללות את אפשרות התאונה המתוארת בכתב האישום. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש את חומרת הבריחה מפני שוטרים, במיוחד כאשר היא נעשית בפזיזות ובאופן מסוכן, וציין את רישומי המערער הקודמים. לפיכך, נקבע כי העונש סביר ואינו חורג מהחומרה המקובלת, ואינו מצדיק התערבות. הערעור נדחה מכל הבחינות, וגזר הדין המקורי נשמר.