ע"א 2808/10

תקציר

מדובר בסכסוך מקרקעין מורכב שראשיתו בשנות ה-80 של המאה הקודמת בו היו מעורבים המערער, חיים שיף, וכמה משיבים; מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י), החברה לפיתוח חוף אילת (חפט"א) והחברה לפיתוח ים המלח. ליבת הסוגיה סובבת סביב ביטולם של שני הסכמי פיתוח, האחד למגרש באילת והשני בים המלח, שניהם ביוזמת שיף אך הסתיימו והובילו למחלוקת על השבת דמי פיתוח. בית משפט קמא דחה את טענותיו של שיף בנוגע למו"מ ולזכותו להשבה. בערעור, השאלה המרכזית היא האם תקופת ההתיישנות פגה, מה שהופך את התביעה הנוכחית למיושנת. בית המשפט מגיע למסקנה כי עילת התביעה להשבה קמה עם סיום הסכמי הפיתוח בשנת 1984, ובכך נקבעה תקופת התיישנות של שבע שנים. אמנם התקיימו לאחר מכן משאים ומתנים בנוגע להשבת דמי פיתוח, אך אלה לא היוו הודאה בזכותו של שיף להשבה על ידי המשיבים. לפיכך, תקופת ההתיישנות פקעה בשנים 1991 ו-1996 עבור החברה לפיתוח ים המלח והפט"א בהתאמה. בנוסף, בית המשפט דוחה את הטענה כי עילת תביעה חדשה בגין התעשרות קמה בשנת 2000 כאשר חאפתא גבתה דמי פיתוח מגורם אחר בגין אותה חלקה באילת. השופטת מציינת כי טענת ההתעשרות מקורה בביטול הסכם הפיתוח, וגביית האגרות לאחר מכן לא שינתה זאת. פסק דינו של השופט עמית מדגיש את אישיותם המשפטית הנפרדת של המשיבים, ומבדיל אותם ממנהל מקרקעי ישראל וממשרד התיירות, שהגבילו את חובותיהם. התוצאה, דחיית הערעור מחמת התיישנות, מוכרת כיוצרת מצב לא נוח בכל הנוגע להחזקת דמי הפיתוח על ידי חפטה. עם זאת, פסק הדין מבוסס על החוק, וטיעוני ההגנה המהותיים שהעלתה החברה לפיתוח ים המלח, לצד סירובו של חאפתא להגיע לפשרה, מותירים את בית המשפט עם אפשרות מוגבלת. אשר על כן, הערעור נדחה, תוך קבלת החלטת בית משפט קמא, ולא ניתן צו להוצאות בהתחשב בנסיבות.