ת"א 22105-03-16

תקציר

התיק סובב סביב עסק שחשבון הבנק שלו נסגר על ידי הבנק. הבנק נימק את החלטתו בחשש להלבנת הון על בסיס אופי עסקאות מסוימות שביצע העסק. העסק ערער על החלטת הבנק וטען כי פעולותיו לגיטימיות והגיוניות כלכלית, וכי הבנק לא ערך בחינה סבירה של פעילותו. סלע המחלוקת העיקרי היה סביב הפרטת שיקים או עסקאות ניכיון שיקים, שהבנק סירב להבדיל בינן לבין פעילות הלבנת הון. השופט ניתח בהרחבה את הוראות החוק המסדירות את חובת התאגידים הבנקאיים לספק שירותים, את שיקול הדעת של הבנקים בסגירת חשבונות ואת הנסיבות הספציפיות של המקרה. הם הגיעו למסקנה כי עמדת הבנק בנוגע להפרטת הצ'קים הייתה גורפת וכללית מדי, ולא הביאו בחשבון את העובדות והנסיבות הספציפיות. השופט קבע כי לא הייתה לבנק הצדקה סבירה להורות על סגירת החשבון, וכי החלטתו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק הבנקאות. כמו כן, השופטת מתחה ביקורת על כך שהבנק ניסח מסמך התחייבות שהעסק התבקש לחתום עליו, שאסר על כל פעילות הפרטת שיקים ללא הגדרה או הצדקה ברורה. השופט פסק לטובת העסק, והכריז על הודעת סגירת החשבון כבטלה ועל ההתחייבות עליה חתם העסק כבלתי מחייבת. עם זאת, השופט נמנע מלהורות לבנק לאפשר כל פעילות שהעסק ימצא לנכון, והדגיש את הצורך של העסק להקפיד על בדיקה יסודית של העסקאות כדי להפיג כל חשש להלבנת הון. פסק הדין ביטל למעשה את הודעת סגירת החשבון ואסר על הבנק לנקוט פעולה דומה בעתיד ללא בסיס סביר. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאות המשפט שלהם.