עת"מ 252/05

תקציר

פסק הדין דן בדחיית עתירה מנהלית בשל סוגיות פרוצדורליות הקשורות באיחור בהגשת העתירה ואי התאמת הסעד המבוקש לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. העתירה, שהוגשה על ידי עשרה בתי מלון באילת וחברת המצפה התת ימי נגד עיריית אילת, קוראת תיגר על גביית הארנונה על ידי העירייה בשלושה סעיפים. ראשית, טוענים העותרים לכיסוי כפול, וטוענים כי העירייה שינתה את שיטת החישוב של קרקע לא בנויה, דבר שהוביל למיסוי מופרז. שנית, הם מתנגדים לשינוי שעשתה העירייה בשיטת גביית הארנונה מבסיס חדר למ"ר, בטענה שהוא אינו חוקי. שלישית, הם מבקשים לבטל "תוספת מיוחדת" של 10% למסים, שבית המשפט העליון קבע כי אינה חוקית במקרה קודם. לטענת העירייה, יש לדחות את העתירה בשל השיהוי המשמעותי בהגשה, הנע בין עשר לעשרים שנה, ומשום שהתביעה מבקשת פיצוי כספי, שאינו בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. השופט מסכים עם העירייה בשני המקרים. הם קובעים כי השיהוי, המתפרש על פני עשרות שנים ומעורבים בו גורמים סובייקטיביים ואובייקטיביים, פוגע ביכולתה של העירייה להגן על עצמה, במיוחד נוכח שינויי החקיקה והנסיבות לאורך זמן. כמו כן, השופטת מדגישה כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות לפסוק את הסעד הכספי המבוקש, שכן הוא מוגבל לדיון בתביעות פיצויים הקשורות למכרזים. לפיכך, בשל השיהוי בהגשה ואי התאמת הסעד להליכי המשפט המנהלי, העתירה נדחית, והעותרים נדרשים לשאת בהוצאות המשפט של העירייה.