ת"א 1995/04

תקציר

התובע, מושב, ביקש לחייב את הנתבעים - שר האוצר ומינהל מקרקעי ישראל - להחכיר להם קרקע חלופית או לפצות אותם בגין הקרקע שהופקעה מהם לכאורה. המושב טען כי הם זכאים לקרקע על פי תנאי העיזבון כחלק משטח המשבצת שלהם, שהוא מכסת הקרקע שהוקצתה להם על ידי מועצת מקרקעי ישראל, וכי היא נכללה בהסכמי המשבצת. לחילופין, טענו במושב כי יש לקבל פיצוי בגין ביטול החכירה, בין אם הקרקע הייתה חלק משטח המשבצת שלהם ובין אם לאו, שכן החכירה הייתה בתוקף ל-30 שנה. בית המשפט מצא כי השטח המדובר הוחכר למושב לעיבוד עונתי בלבד, באמצעות שורה של הסכמים קצרי טווח, ולא היה חלק משטח המשבצת שלהם. מטרתם של הסכמים אלה הייתה ברורה מכותרתם ותוכנם, שקבעו כי החכירה היא לעיבוד זמני בלבד. יתר על כן, בהתכתבות של המושב עצמו צוין כי הקרקע הוחכרה באופן זמני וניתן להשיבה על ידי מינהל מקרקעי ישראל לפי הצורך. עוד קבע בית המשפט כי המושב אינו זכאי לפיצוי על פי פקודת הקרקעות או החלטת מועצת ישראל מס' 343, שכן הקרקע לא הוחכרה במשך זמן רב. התנאים לפיצוי לפי החלטה 343 לא התקיימו, שכן חוזה החכירה לא בוטל בתוך תקופת החכירה, ולא מדובר בחכירה ארוכת טווח. כמו כן, דחה בית המשפט את טענות המושב בדבר הבטחה מנהלית ואפליה, ולא מצא כל ראיה להבטחה מפורשת ולהבחנה מותרת בין המושב לבין יישוב אחר, בהתאמה. לסיכום, דחתה השופטת את תביעת המושב וקבעה כי הנתבעים אינם מחויבים לספק להם קרקע חלופית או פיצוי.