עת"א 21155-11-24

תקציר

ניתוח משפטי זה מתמקד בעקרונות זכויות האסיר ובחידושים המשפטיים שבאו לידי ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בע"א 21155-11-24 לוינשטיין נ' שירות בתי הסוהר. **I. עקרונות משפטיים** * **הזכות למזון נאות ולשמירה על בריאות:** * בית המשפט קבע בתוקף כי לאסירים זכות יסוד לקבל מזון ושתייה בכמות ובהרכב המתאימים לשמירה על בריאותם, כמעוגן בסעיף 11ב(ג)(3) לפקודת בתי הסוהר, התשל"ב-1971. * זכות זו אינה נפגעת בעת העברות בין בתי סוהר או במקרים של תקלה במערכת הכליאה. * חובת שירות בתי הסוהר משתרעת על התאמת המזון לצרכים רפואיים, דתיים או מצפוניים, כפי שמוסדרים בפקודותיו ובנהלים שלו. * בית המשפט הפנה ל-*State of Israel v. Dirani* (2015) כדי להדגיש כי החובה לספק מזון הולם חלה באופן אוניברסלי על כל האסירים. * הניתוח ב-*וייס נ' שב"ס* (2025) צוטט גם הוא, המדגיש את החשיבות המוגברת של אספקת מזון במהלך העברות, כאשר לאסירים אין את האמצעים הרגילים להשלים את ארוחותיהם. * **הזכות לכבוד האדם וחופש מריסון מיותר:** * בית המשפט הכיר בכך שכבילת אסיר מהווה פגיעה משמעותית בזכויות יסוד, מעבר לשלילת החירות הטבועה במאסר. * בפסק הדין הודגש כי האיזוק פוגע באופן יסודי בחופש התנועה, עלול לגרום לכאב פיזי ולפגיעה אינהרנטית בכבוד האדם. זה עולה בקנה אחד עם העקרונות שנקבעו ב-*Keidar v. IPS* (2023). * ההסמכה החוקית לכבילה, לפי תקנה 23 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978, מחייבת הערכת נחיצות קונקרטית וספציפית של המצב על ידי האחראי להעברה, ולא בקשה גורפת. * בית המשפט הדגיש כי כל הפעלת ריסון חייבת להיות מידתית ולשרת את המטרה הספציפית שלשמה ניתנה הסמכות, תוך התייחסות ל-*Anonymous v. קצין תגמולים במשרד הביטחון* (2017) על הצורך בהסמכה מפורשת לפגיעה בזכויות יסוד. * **תקני כשרות וחופש דת:** * בית המשפט הכיר במחויבות שירות בתי הסוהר לספק מזון כשר, כולל "כשרות מהדרין" לאסירים יהודים שומרי מצוות, כפי שנקבע בפקודת נציב תלונות הציבור מיום 22.01.00. * עם זאת, בפסק הדין הובהר כי בעוד ששירות בתי הסוהר חייב לספק מזון כשר למהדרין, הוא אינו מחויב לספק כל תת-קטגוריה ספציפית או תקן כשרות מועדף (למשל, "בד"ץ של הקהילה החרדית" לעומת ספקי מהדרין מוכרים אחרים כמו הרב מחפוד). * בית המשפט הבחין בין חובתו של שירות בתי הסוהר על פי תקנותיו לבין הקפדה דתית אישית של העותר, וציין כי ערעור על הפקודה עצמה ידרוש ערעור משפטי ישיר. **השני. חידושים משפטיים והנחיות מעשיות** * **בירור משך האיזוק בתאים זמניים:** * החידוש המשפטי המשמעותי ביותר בפסק דין זה הוא קביעת מגבלת זמן לכבילת אסירים בתאים זמניים בין כותלי הכלא, כגון ה'כלוב'**. * בית המשפט קבע כי כבילה בתקופות המתנה כאלה, כאשר אינה קשורה ישירות להעברה מיידית אל מחוץ למתקן הכליאה, מותרת רק ל"זמן קצר". * הנחיה מעשית של **כ-30 דקות** נקבעה כמדד ל"זמן קצר" זה. חידוש זה מספק אמת מידה מוחשית למניעת ריסון ממושך ומיותר, ובכך להגן על כבודו של האסיר ועל חופש התנועה מעבר לנדרש לביטחון בעת העברה. * בית המשפט הכיר בכך שהקפדה על הפרוטוקול אינה מעשית, אך הדגיש את ציון 30 הדקות כהנחיה לעבודה מתמשכת כדי למזער את האיזוק הממושך. * **טיפול בתקלות מזון בגישה צופה פני עתיד:** * בעוד שהעתירה בנוגע לתקלות מזון בעבר נדחתה ברובה, בית המשפט אימץ פרספקטיבה צופה פני עתיד, והדגיש את הצורך **למנוע הישנות של תקלות כאלה**. * פסק הדין קבע כי יש לנקוט בזהירות מיוחדת כדי להבטיח שהאסירים יקבלו מזון הולם במהלך ההעברות, במיוחד לאור יכולתם המוגבלת להשלים ארוחות ולהגיש תלונות. * הנחיה מרכזית הייתה להבטיח של**לצוות האחראי יהיו פתרונות זמינים** כדי לטפל בצורכי מזון מיידיים במקרה של תקלות, ולמנוע מאסירים להישאר ללא מזון לתקופות ממושכות. * בית המשפט גם הורה במפורש לספק לאסירים **סכו"ם חד פעמי** כדי לאפשר צריכה נאותה של ארוחות. * **הבחנה בין העברה למעצר בתא:** * פסק הדין יצר הבחנה משפטית מכרעת בין תקופת **העברה פעילה** (שבה האיזוק מותר באופן רחב יותר על פי תקנה 23) לבין תקופת ההמתנה בתא זמני בין כותלי בית הסוהר** (שם חלה מגבלת 30 הדקות על כבילה). הדבר מבהיר את היקף וגבולות סמכותו של שירות בתי הסוהר בתרחישים שונים. לסיכום, פסק דין זה מדגים מחויבות שיפוטית לשמירה על זכויות היסוד של אסירים במערכת הכליאה. היא מחדשת על ידי קביעת מגבלה ברורה ומעשית על משך הריסון באזורי החזקה זמניים ועל ידי קביעת אמצעים יזומים למניעת חסכים הקשורים למזון במהלך העברות, ובכך להבטיח סביבת כלא אנושית יותר ומכבדת זכויות.