תלה"מ 15293-03-20

תקציר

השאלה המרכזית בפסק הדין היא האם עומדת לתובע זכות לעתור לפירוק שיתוף בבית. הבית המדובר היה בבעלות משותפת של התובע והנתבע לאחר גירושיהם. בהסכם הגירושין נקבע כי לנתבע תהיה חזקה בלעדית בבית והתובעת תישא בתשלומי המשכנתא. עם זאת, השניים המשיכו לחיות יחד תחת אותה קורת גג עד שנת 2013, אז התדרדר הקשר ביניהם לאחר שהתובעת החלה במערכת יחסים חדשה. כדי למנוע חיכוכים, הסכימו הצדדים להפריד את הבית לשתי יחידות וחתמו על הסכם חדש בשנת 2015, המאפשר את פירוק השותפות אם מי מהצדדים יפר את ההסכם. בהמשך ניסה הנתבע לפנות את התובע מהבית, מה שהוביל אותו להגיש תביעה לפירוק השותפות. תחילה מתייחס בית המשפט לטענות מקדמיות שהעלה הנתבע, לפיהן יש לדחות את התביעה משום שבית הדין הרבני כבר פסק בעניין וכי בית הדין נעדר סמכות. נפסק כי פסק הדין הקודם של בית הדין הרבני לא יצר השתק משפטי וכי לבית המשפט סמכות לדון בתביעה. לגופו של עניין, בית המשפט מוצא כי ההסכם משנת 2015 תקף ומחייב. אין מדובר בהסכם ממון הטעון אישור בית משפט והתנהלות הצדדים לאורך השנים מעידה על כוונתם לסטות מהסכם הגירושין המקורי. זאת ועוד, טענת הנתבעת כי ההסכם נחתם תחת לחץ וללא הבנתה את תוכנו נדחית, שכן היא אינה מביאה ראיות מספיקות. נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, ובית המשפט מוצא את עדותה בלתי עקבית ומתחמקת. בית המשפט דוחה גם את טענת הנתבע כי ההסכם משנת 2015 אינו תקף משום שלא אושר על ידי בית המשפט כפי שנקבע בהסכם הגירושין. התנהלות שני הצדדים מלמדת כי התכוונו לסטות מהסכם הגירושין, וההסכם המאוחר משקף את נסיבותיהם שהשתנו. בית המשפט מדגיש כי יש להגן על זכויותיו הקנייניות של התובע, והסכמת הצדדים לפירוק השותפות במקרה של הפרה תקפה. לבסוף, בית המשפט מורה על פירוק השותפות בבית על ידי מכירתו וחלוקת התמורה שווה בשווה, בכפוף לניכויים מסוימים. מחלקו של התובע תנוכה יתרת הלוואות המשכנתא כאמור בהסכם הגירושין, וכן 200,000 ₪ לפירעון הלוואה מבנק הפועלים. יתרת ההלוואה מבנק הפועלים תשולם מחלקו של הנתבע. כן חויב הנתבע לשאת בהוצאותיו של התובע, הנקבעות על סך של 25,000 ₪.