ע"א 8924-09-10

תקציר

הערעור מתקבל באופן חלקי. בית המשפט מוצא כי שגה בית משפט קמא בקביעת מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות. על פי הנחיות בית המשפט העליון, יש לקבוע את המועד בהתאם למועד שבו סיים המשיב את כל הפעולות המקדמיות הנדרשות לרישום הדירה, שהוא סוף שנת 1992 או תחילת שנת 1993. התביעה הוגשה בשנת 2000 ולכן היא אינה חסומה על פי חוק. לגופו של עניין, בית המשפט מוצא כי עורך הדין המשיב התרשל בהתנהלותו. עם זאת, רוב האיחור של 12 שנים ברישום הדירה (1982-1994) אינו מיוחס לו. הימנעותו של המשיב מלהודיע למערער על עיקול הנכס ואיחורו בהגשת בקשה לתיקון צו הרישום היוו פגמים מהותיים בהתנהלותו. עם זאת, תביעת המערערת לפיצויים בגין עוגמת נפש מתקבלת באופן חלקי, והמשיב חויב לשלם פיצוי בסך 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. סכום זה בא במקום 50,000 ₪ שתבעה המערערת, שכן בית המשפט מוצא סכום זה מופרז. טענות המערערת לירידת ערך הדירה ולפיצוי בגין ימי חופשה מהעבודה נדחות בשל היעדר סיבתיות. התיק מוחזר לבית משפט קמא על מנת שיקבע האם הצדדים השלישיים, שקיבלו הודעות מהמשיב, אחראים לשיפויו בגין הפיצויים שנפסקו נגדו. המשיב חויב לשלם למערער הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ מיום מתן פסק הדין.