ד"מ 13477-04-19

תקציר

התובע, שעבד אצל הנתבעת מפברואר 2017 ועד נובמבר 2018, טען כי פוטר ללא הודעה מוקדמת ולכן דרש פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. הנתבע טען כי התובע התפטר. בית הדין קיבל את גרסת הנתבעת וקבע כי התובע התפטר לאחר שמצא עבודה אחרת וכי סירובו של הנתבע להעלות את שכרו אינו מהווה פיטורים. לפיכך, נדחו התביעות לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. בית הדין אף קבע כי מועד סיום ההעסקה הוא 15.11.2018, וחישב את שכרו של התובע במהלך עבודתו. השופטת קיבלה את חישובי הנתבעת בדבר זכאותה של התובעת לרכיבי שכר שונים, לרבות דמי הבראה, פדיון חופשות ודמי חגים, וניכתה את הסכום ששילמה הנתבעת בגין ימי חג מכל סכום שהיא חייבת לתובע. באשר לתביעת התובעת לפיצויים בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, קבע בית המשפט כי התובעת זכאית להפרשות החל מחודש מאי 2017 ואילך, ולא לפני כן, שכן חוק הפקדת הפרשות לעובדים זרים לא התיר זאת קודם לכן. השופט הורה כי ההפרשות יבוצעו לפיקדון, ורק אם יהיה קושי מעשי לעשות כן, יאפשר בית המשפט פיצוי כספי בשיעור הקבוע בצו ההארכה, ולא בשיעור המוגדל הקבוע בחוק לפיקדונות. סכום זה הוגבל לסכום הנתבע בכתב התביעה, 4,200 ₪. בית המשפט קיבל גם את טענות הנתבעת לניכוי בשל היעדר הודעה מוקדמת ותשלום יתר, אך לא קיבל את תביעת הנתבעת לניכוי נוסף של הוצאות שנפסקו בהליך. בהתחשב בכל הניכויים, חויבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 4,086 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק החל מיום 15.11.2018. כל צד היה אמור לשאת בהוצאותיו, וניתן היה לערער על פסק הדין באמצעות בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 15 יום.