ע"מ 70250-11-17

תקציר

פסק הדין דן בסיווג הכנסתו של נישום לצורך הכרעה בשאלת קיזוז הפסדים. הנישום צבר בעבר הפסדים עסקיים והדיון נסוב סביב סיווג הכנסותיו השוטפות, ובפרט הכנסותיו מדמי שכירות והפרשי שער חליפין, על מנת לקבוע האם ניתן לקזז אותם כנגד הפסדי העסקים הקודמים, שהועברו משנה לשנה. פסק הדין דוחה את טענת הנישום כי רציפות פעילותו העסקית, משנות התשעים ועד היום, היא סיבה מספקת לסווג את הכנסתו השוטפת כהכנסה עסקית. בית המשפט בוחן את נסיבות הפעילות הנוכחית ומפעיל מספר מבחני עזר כפי שנקבעו בפסיקה. מבחנים אלה בוחנים, בין היתר, את אופיו וטיבו של הנכס המושכר, את תדירות עסקאות השכירות ואת משכן, את הסיכון העסקי הכרוך בכך, את המנגנון הנדרש להפקת דמי השכירות, את פעילותו הקבועה והרציפה של הנישום, את המומחיות והמיומנות הנדרשות, את ההיקף הכספי של העסקאות ואת נסיבות העסקאות. מסקנת פסק הדין היא כי יש לסווג את הכנסותיו של הנישום מדמי שכירות כהכנסה עסקית, שכן היא נובעת מפעילות שוטפת, שיטתית ומיומנת, לרבות ניהול מספר רב של נכסים ובית קירור מורכב. למרות שבשנת המס המדוברת היו רק שני שוכרים, אופי הנכסים וההכנסות הגבוהות שנוצרו חייבו פיקוח מתמיד ומיומן, המאפיין את הפעילות העסקית. כמו כן, גם ההכנסה מהפרשי שער החליפין, הנובעת מהלוואות שנטל הנישום, מסווגת כהכנסה עסקית. נמצא כי ההלוואות הן חלק בלתי נפרד מפעילותו השוטפת של הנישום, שכן הן נלקחו למימון חובות העבר ולהסדר עם הנושים, מה שמאפשר לנישום להמשיך לפעול. לפיכך, הן הכנסות השכירות והן ההכנסות מהפרשי שער החליפין ניתנות לקיזוז כנגד הפסדי העסקים הקודמים. בית המשפט אף דן בקצרה בעוול שעלול להיווצר מאי מתן אפשרות לנישום לקזז את הפסדיו, אך מגיע למסקנה כי במקרה זה אין ספק כי ההכנסה היא אכן הכנסה עסקית, ולכן אין צורך להסתמך על כללים המרחיבים את תחולת דיני קיזוז הפסדים. לאור הסיווגים דלעיל, הערעור מתקבל, והמשיב מחויב לשאת בהוצאות המערערת, בסך 25,000 ₪.