פ"א 48544-10-18

תקציר

בפסק דין זה, הערעור נדחה לאחר עיון מדוקדק בטיעונים ובמסמכים שהוצגו. עיקר טענת המערערים הייתה כי הוצאת צווי הריסה על ידי היחידה הארצית לאכיפה כמוה כשלילת סמכויותיה של הוועדה המקומית, ובכך מחייבת הקפדה על נהלים ספציפיים לפי סעיף 254ד לחוק. עם זאת, בית המשפט קיבל את עמדת המשיבים כי סעיף 254ד מתייחס להעברות סמכויות נרחבות יותר, ולא למתן צווים פרטניים, שעליהם חל סעיף 221. בית המשפט אישר כי ליחידה סמכות מקבילה להוציא צווי הריסה באופן עצמאי מהוועדה המקומית. סוגיה מרכזית הייתה האם מכתב ביטול, שחל רק על המערערת מס' 2, פסל את הצווים; נקבע שלא, שכן היחידה שמרה על סמכות ההנפקה. עוד טענו המערערים לאכיפה בררנית, ממנה עולה כי מבנים בלתי חוקיים סמוכים לא הותקפו באופן דומה. עם זאת, טענה זו נמצאה בלתי מבוססת דיה, ללא פרטים ספציפיים או ראיות להשוואה. בנוסף, לא התקיימו העילות החוקיות לביטול צווי הריסה מנהליים, שכן ברור שהבנייה הייתה בלתי מורשית והדרישות הפרוצדורליות התמלאו. לבסוף מצא בית המשפט כי היחידה מילאה את חובתה להיוועץ בטרם מתן הצווים. לפיכך נדחה הערר והותיר את תוקפם של צווי ההריסה. עיכוב הביצוע בצווים אלה אמור להתבטל בתוך 14 יום מיום מתן פסק הדין.