ת"א 872-01-23

תקציר

פסק הדין מתייחס לקביעת אגרות בית המשפט הכרוכות בהגשת תביעה ומחלק אותן לשני סוגים: תביעות בעלות ערך כספי קבוע, הדורשות אגרה על בסיס אחוז מהסכום הנתבע, ותביעות לסעד הצהרתי או לא כספי אחר, כאשר שכר הטרחה קבוע ואינו קשור לשווי הכספי. תקנה 3 לתקנות האגרות מפרטת במפורש הליכים, כגון צווים הצהרתיים וצווי מניעה, שאינם מבוססים על תביעות כספיות לצורכי אגרה. בית המשפט בוחן האם הליך הוא כספי מטבעו על ידי קביעה אם הוא מוביל ישירות לסעד כספי ללא צורך בהליכים נוספים. לדוגמה, כאשר צו הצהרתי או אכיפה קשורים להסכם המחייב תשלום, הדבר נחשב לתביעה כספית, הדורשת שכר טרחה מקביל. עם זאת, אין זה המקרה אם יש צורך בהליכים נוספים כדי להשיג סעד כספי. באמצעות דוגמאות ותקדימים שונים, בית המשפט מדגיש כי תביעות כמו אלה לסעד של צו מניעה או פסקי דין הצהרתיים נתפסות בדרך כלל כלא כספיות, אלא אם נאמר במפורש אחרת בכתב התביעה. במקרה זה, בית המשפט בוחן תביעה הנוגעת לשיפוץ מבנים ומגיע למסקנה כי בעוד שצו המניעה הראשוני לחייב שיפוצים אינו כספי, הבקשה החלופית לסעד הצהרתי המציע התחייבות כספית לכיסוי עלויות שיפוץ היא אכן כספית, ולכן מחייבת תשלום על בסיס עלויות השיפוץ המשוערות. בהחלטה צוין כי אם התובעת (העירייה) מעוניינת בסעד הכספי החלופי או במינוי כונס הנכסים להשבת תשלומים, עליה לספק אומדן עלות שיפוץ ולשלם את האגרה המתאימה בתוך 30 יום. אי ציות יביא להסרת תביעות אלה. משכך, בית המשפט מורה לעירייה לכסות את הוצאות המבקש בשל ממצאים אלה.