ה"פ 8715-06-12

תקציר

העותר טען כי יש להכיר בהם כבעלים של חלקת קרקע מסוימת בנס ציונה, או לחילופין להכיר בהם כחוכרים. רשות מקרקעי ישראל טענה כי העסקאות להעברת החלקה אינן תקפות. השופטת פתחה וציינה כי הסכמי המכר אמנם לא כללו את מספרי הזהות של הצדדים, אך הם פירטו את שמותיהם, את תנאי המכירה ובוצעו כדין, ולכן ניתן לקבוע את זהות הצדדים. השופט דחה גם את טענת מנהל מקרקעי ישראל כי היעדר אישור רשמי להסכמת הקרן הקיימת לישראל להעברת המקרקעין הופך את העסקאות לחסרות תוקף, שכן העותרת הציגה ראיות מספיקות לכך שקק"ל הייתה מודעת להן ולא התנגדה להעברות. לאחר מכן פנה השופט לדון בטיבה של הזכות המועברת, והגיע למסקנה כי מדובר בזכות חכירה ולא בבעלות מלאה. השופטת ביססה מסקנה זו על תיאורה של קק"ל את הזכות כ"חכירה" בהתכתבות, וכן על העובדה שהחלקה נותרה רשומה על שם קק"ל. עוד קבע השופט כי זכות החכירה אינה כוללת את הזכות להקים מבני מגורים על המגרש. השופטת ביססה מסקנה זו על כך שהסכם החכירה המקורי, "התכנית הכללית של המושב" וכתב ההתחייבות הנזכר בתכתובת קק"ל לא הוצגו על ידי העותר. יתרה מכך, השופט ציין כי החלקה שימשה אך ורק למטרות חקלאיות במשך למעלה מ-70 שנה, מה שמצביע על כך שהחכירה הייתה לשימוש חקלאי בלבד. לפיכך קבע השופט כי לעותרת זכות חכירה למטרות חקלאיות בלבד. מאחר שמנהל מקרקעי ישראל קבע כי בשל ייעוד המגורים הנוכחי של החלקה לא ניתן עוד להשתמש בה לחקלאות, הורה השופט לחשב את ערך הפדיון שלה בהתאם לנהלים הרלוונטיים. לפיכך נדחתה התביעה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות.