בג"צ 95/62

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגישה אם נגד בעלה וחמותה בסכסוך על המשמורת על שני בניהם הקטנים בעקבות התמוטטות נישואיהם. האב, ישראלי, לקח את הילדים ממקום מגוריהם המשותף בארה"ב, שם התגוררו בני הזוג באופן זמני, ושב עמם לישראל ללא ידיעתה או הסכמתה של האם. האם טענה כי בניה נלקחו ממנה ודרשה את החזרתם. האב טען כי בכוונתו לחזור לישראל רק עם משפחתו, שכן שהותם בארה"ב הייתה אמורה להיות זמנית, וכי האם היא זו שרצתה להישאר בחו"ל לצמיתות. החלטת הרוב של בית המשפט הגבוה לצדק, שנכתבה על ידי השופט ויתקון, ביטלה את הצו המותנה המחייב את האב להביא את הילדים בפני בית המשפט וקבעה כי אל לו לבית המשפט להתערב בעניין ללא קביעה מוקדמת של בית משפט מוסמך – במקרה זה, בית המשפט המחוזי או בית הדין הרבני – בדבר זכותה של האם למשמורת. לדברי ויטקון, מעשהו של האב לא היה מעשה חטיפה, שכן הוא לא אילץ את האם לשנות את הסטטוס קוו, אלא האם היא זו המבקשת לכפות אורח חיים חדש בחו"ל. ויתקון הדגיש כי השיקול המכריע בעניינים אלה הוא טובת הילדים, שבמקרה זה לא הייתה חד משמעית. לפיכך, אל לו לבית המשפט להורות על מסירת הילדים לאם ללא קביעה מוקדמת של זכותה למשמורת, מה גם שהילדים היו במקום מגוריהם הטבעי, ישראל, ובהשגחת אחותו של האב. השופט ברנסון, בחוות דעת חולקת, טען כי האב עשה צדק עם עצמו והפריד בכוח את הילדים מאמם, תוך שהוא מרמה אותה לוותר על הילדים. הוא הציע צו מכריע להחזרת הילד בן השנתיים לאמו, תוך הכרה בכך שבית משפט מוסמך צריך להכריע בשאלת המשמורת. עם זאת, הוא הדגיש כי אין לפתור בעיות משפחתיות בכוח ובמרמה, וכי זכותה של האם להיות עם בנה הקטן צריכה לגבור, במיוחד לאור העובדה שהאב לא סיפק סיבה מספקת לפרידת הילד מאמו. הנשיאה אולשן הצטרפה למסקנתו של ויתקון והדגישה כי בית המשפט אינו יכול לקבוע מהי דרך הפעולה הטובה ביותר עבור הילדים על סמך החומר הקיים וכי גם שאלת יכולתה של האם לתמוך בילד הקטן אינה ברורה. הוחלט לבטל את הצו המותנה, ללא צו להוצאות, והילדים היו אמורים להישאר בישראל בהשגחת אביהם.