ע"פ 72204/06

תקציר

המערער זוכה מעבירת הזיוף אך ערער על שלוש העבירות הנותרות הקשורות לשימוש במסמך מזויף. המערער טען כי זיכויו מחמת זיוף מרמז על זיכויו גם באישומים האחרים, דבר שבית המשפט דחה. האישום המהותי היה שהמערער ידע שמסמך, המשמש אותו בהליכים משפטיים, מזויף. בית המשפט פירט את הראיות הנסיבתיות שהובילו למסקנה כי המערער אכן ידע שהמסמך מזויף, ובהן חוסר הסבירות של תוכן המסמך, חוסר המעש של המערער לאחר קבלתו ואי התייעצות עם אחרים או אימות פרטי המסמך המזויף. בית המשפט הדגיש כי די היה בידיעה על זיוף המסמך כדי להפליל את המערער על השימוש בו, ללא קשר למי שזייף אותו. עוד ציין השופט כי עדותו של המערער לוקה בחוסר אמינות. טענות נוספות בדבר מחדלי חקירה, ובפרט אי זימון עד מפתח, נדחו אף הן, שכן תפקידו של בית המשפט הוא לבחון את הראיות שהוצגו ולא להעלות השערות על ראיות טובות יותר שניתן היה להציג. יתר על כן, משקלן של ראיות נסיבתיות אינו חלש מטבעו מראיות ישירות; שניהם מוערכים על פי היתרונות שלהם. מכאן, שהראיות הנסיבתיות הרבות והמכריעות בתיק זה הספיקו כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. השופט ד' ברלינר והשופט צ' המר הסכימו עם ההחלטה וסיפקו הערות נוספות על ההיבטים המשפטיים של ראיות נסיבתיות. הערעור נדחה, ופסק הדין אושר.