רע"א 2639/14

תקציר

השאלה המרכזית במקרה דנן היא האם ניתן לחייב נאמן, שאינו חתום על הסכם בוררות, להצטרף להליך בוררות שיזמו המשיבים. בית המשפט המחוזי פסק בחיוב, אך ערכאת הערעור לא הסכימה וקיבלה את הערעור. לטענת האחרון, הנאמן אינו נופל בגדר שלושת מעגלי ההרחבה שהותוו בפרשת רונן – מקרה אמת המידה לקביעה מתי ניתן לצרף להליך בוררות צד שלישי שאינו חתום על הסכם בוררות. ראשית, לא ניתן לומר כי הנאמן הסכים במשתמע להסכם הבוררות, שכן רק אחד משני ההסכמים הרלוונטיים (ההסכם המשולש) כלל תניית בוררות, והנאמן היה צד להסכם האחר (הסכם הנאמנות). שנית, הנאמן אינו יכול להיחשב כ"מחליף" של אחד החותמים, שכן האחרון עדיין מעורב בהליך. לבסוף, אף שהנאמן הוא אכן צד הכרחי ולא התחמק מהסכמה לבוררות, הנסיבות אינן מצביעות על הסכמתו, במיוחד בהתחשב באופן שבו עוצבו ההסכמים. בית המשפט דן גם, אם כי בקצרה, בשאלה עקרונית נוספת – האם אדם שאינו צד להסכם בוררות יכול לפתוח בהליך בוררות על פי אותו הסכם. בית המשפט מגיע למסקנה כי הדבר מותח את גבולות עקרון ההסכמה של הצדדים יתר על המידה, ומשיב בשלילה לשאלה זו, תוך הדגשת ההסכמה המפורשת הנדרשת לבוררות. אלא שחלק זה של הדיון נותר לפעם אחרת, שכן הצדדים לא טענו אותו. ככלל, ההחלטה לפטור את הנאמן מהליך הבוררות מתבססת על נסיבותיו הספציפיות של המקרה ועל פרשנות כוונת הצדדים.