בג"צ 1452/93

תקציר

פסק הדין הוא כי יש לדחות את העתירה הנבחנת. ההחלטה מתבססת על הוראות הדין הקיימות, כפי שפורטו על ידי השופטת דורנר והשופטת אור, שהן בהתאם לסעיף 6 לחוק היסוד. סעיף זה קובע כי כל הוראות החקיקה הרלוונטיות נותרות בתוקף, ובכך מסמיך את דחיית העתירה. גם השופט בך מסכים עם מסקנה זו, תוך שהוא מדגיש את הרלוונטיות של החוקים הקיימים – פקודת היבוא והיצוא, הצו למתן רישיונות יבוא וצו היבוא החופשי – תוך שהוא מכיר בכך שאין צורך בקביעה האם החלטת המשיבים מתיישבת עם סעיף 2 לחוק היסוד. זאת בשל סעיף 6, הקובע כי חוקים סותרים יישארו בתוקף עד מרץ 1994, מה שהופך את הדיון לאקדמי. השופט אור מעלה שאלות נוספות הנוגעות לפרשנות חוק היסוד. לגופו של עניין, דרישתו של סעיף 1 כי הגבלת חופש העיסוק תהיה "על פי חוק" עשויה להשתמע כי הצווים הנוכחיים אינם מספיקים, שכן אין מדובר בחוקים עצמם אלא בחקיקת משנה. יתר על כן, קביעת המבחן הראוי במקרים של ניגוד אינטרסים – חופש העיסוק מול האינטרסים הכלכליים של המדינה – נותרת בלתי פתורה. השופט אור מציע מבחן מחמיר יותר, המציע כי יש להחיל סטנדרט גבוה יותר מהאפשרות הסבירה לפגיעה ממשית במשק המדינה כאשר מדובר בסכסוך עם מקצוע התקשורת. ככלל, פסק הדין הוא כי העתירה נדחית, בעיקר על יסוד המסגרת החקיקתית הקיימת, בעוד שאלות מסוימות הנוגעות לפרשנותו ויישומו של חוק היסוד נותרות לדיון עתידי.