עע"א 2589/07

תקציר

אזרח ישראלי הורשע בעבירות ביטחוניות חמורות, בהן סיוע לאיראן במלחמתה בישראל, ניסיון לסייע לאויב ומסירת מידע לאויב. הוא נידון ל-16 שנות מאסר. לאחר שריצה שני שלישים מעונשו, הוא הגיש בקשה לשחרור על תנאי, שנדחתה על ידי ועדת השחרורים בטענה שלא הצליח לשכנע אותם כי אינו מהווה סכנה לציבור וכי שחרורו יפגע קשות באמון הציבור במערכת המשפט, במערכת אכיפת החוק ובהרתעה הציבורית. הוועדה ביססה את החלטתה על חומרת מעשיו של העותר, פגמי אופיו, היעדר חרטה כנה, עבר פלילי קודם ופוטנציאל הפגיעה במערכה הפוליטית נגד איראן. העותר טען כי החלטת המועצה מופרכת, כי הוא הפנים את חומרת מעשיו וכי אופיו השתנה במהלך מאסרו. עם זאת, בית המשפט דחה את טענותיו ואישר את החלטת הדירקטוריון, וקבע כי הדירקטוריון שקל באופן סביר את כל הגורמים הרלוונטיים והפעיל את שיקול דעתו כראוי. בית המשפט הדגיש כי לעותרת אין זכות מוחלטת לשחרור על תנאי וכי תפקידה אינו להחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתה, אלא במקרים חריגים. חומרת העבירה, לצד האינטרס הציבורי, גברו על האינטרס האישי של העותר להשיג שחרור מוקדם, במיוחד נוכח הסכנה שנשקפת ממנו לחברה. זאת ועוד, בית המשפט דחה את הטענה כי החלת חוק השחרורים רטרואקטיבית על ידי הוועדה אינה חוקית, ופירש את החוק באופן צר כחל על מקרים חריגים. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי החלטת הוועדה הייתה מוצדקת וסבירה, ודחה את בקשת השחרור.