ע"פ 447/88

תקציר

המדינה ערערה על פסק דין בתיק פלילי, והדעות בבית המשפט המחוזי היו חלוקות. רוב הדעות החזירו את העניין לערכאה הראשונה לסיום הדיון, בעוד דעת המיעוט תמכה בפסק הדין. הערעור בפני בית המשפט העליון קיבל את נימוקי המיעוט. המערערים טענו כי לא הייתה הסכמה לוותר על טענת השתק החברה בהליך הראשון ואימצו את נימוקי הערכאה הראשונה וסגן הנשיא השופט ולנשטיין. עוד טענו כי הרוב בבית המשפט המחוזי שגה בפרשנותו לפסקי דין קודמים וכי שיקולי צדק אינם ישימים במקרה זה. המשיבים, לעומת זאת, תמכו בפסק דין הרוב של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון הסכים עם המערערים כי לא היה ויתור על טענת השתק פרוספקטיבית בהליך הראשון. בית המשפט הסכים גם עם פרשנותם של המערערים לפסקי הדין הקודמים וכי נסיבות המקרה הנוכחי אינן מצדיקות שיקולי צדק לגבור על דוקטרינת השתק החברה. בית המשפט הדגיש כי לדוקטרינת השתק החברות יתרונות במשפט הפלילי, כגון מניעת סתירות בפסיקה ועידוד בעלי דין להתמקד בהתדיינות הראשונה. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שייתכנו חריגים לדוקטרינה בנסיבות חריגות. בית המשפט קבע מגבלות נורמטיביות על הדוקטרינה, הכוללות: (1) הדדיות - דוקטרינת השתק החברה צריכה לחול רק כאשר שני הצדדים היו מחויבים לה; (2) שינוי האקלים המשפטי הרלוונטי המצדיק בחינה מחודשת של הכלל המשפטי החל; (3) מערכת היחסים בין האזרח למדינה, שבה יש חשיבות לשוויון ולאי-אפליה. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור, שכן הנסיבות אינן עומדות באמות המידה לחריגה מדוקטרינת השתק החברה, ולפיכך דחה אותו. השופט י' בך והשופטת א' חלימה הסכימו עם פסק הדין.