ע"א 21883-06-18

תקציר

התיק סובב סביב דמי תיווך במקרקעין בסך 648,705 שקל. המשיב, מתווך נדל"ן, טען כי המערערת, חברה יזמית, חייבת בתשלום אגרה זו, ואילו המערערת טענה כי אין הסכם בכתב המחייב אותם לעשות כן, כנדרש בחוק. אולם בית המשפט פסק לטובת המשיב. נקבע כי בעל המניות של המערערת, רייזנר, אכן נטל על עצמו את החובה לשלם את האגרה, הן בהתנהלותו והן בתשלומים בפועל ששולמו מחשבונה של המערערת. בית המשפט הדגיש כי דרישת הכתב לפי חוק המתווכים היא תנאי מהותי, וכי טענת המערערת כי התשלום היה רק מילוי חוב של חברה אחרת לא נטענה בבית משפט קמא ומהווה אפוא מראית עין פסולה. כמו כן, הוכח כי המשיב היה הצד היעיל בעסקה ומילא תפקיד משמעותי בהצלחתה, ולכן המערערת חויבה בתשלום האגרה. עוד קבע בית המשפט כי התכחשות המערערת לאחריות נעשתה בחוסר תום לב. חרף היעדר הסכם בכתב שנחתם על ידי המערערת, קבע בית המשפט כי הסכמים בעל פה יכולים להעביר התחייבויות כאלה, ומעשיה של המערערת הראו בבירור את הסכמתה לחבות דמי התיווך. לפיכך, נדחתה העתירה לדחיית דרישת שכר הטרחה, והמערער חויב בתשלום שכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך 30,000 ₪.