עת"מ 39557-12-20

תקציר

המשיב טען כי יש לדחות את תביעת העותרת מחמת שיהוי, שכן חלפו למעלה מ-45 ימים מאז התקבלה ההחלטה המנהלית. בית המשפט מצא כי אמנם היה שיהוי מצד העותר, אך אין די בדחיית התביעה על הסף, וכי יש לחשב את המועדים ממועד היוודע לעותר לראשונה על ההחלטה. העותר טען כי החובות לשנים 2010 עד 2015 מיוחסים לחברה אחרת, והביא ראיות לכך שהליכי הערעור לשנים אלה מוצו, כלומר החובות נקבעו. בית המשפט מצא כי מהראיות שהוצגו עולה כי דרישת החוב לשנים אלה הייתה צריכה להיות מופנית לחברה אחרת ולא לעותרת. לגבי החובות לשנים 2016 עד 2017 הוגש ערעור אך טרם הוכרע. בית המשפט קבע, כי למשיבה לא הייתה עילה לגבות חובות אלה, שכן הליך הערעור נמשך. לגבי החובות בשנים 2018 ו-2019 טענה העותרת כי הם מיוחסים לחברה אחרת אליה הועבר הנכס. המשיב לא השיב לטענה זו, ובית המשפט קיבל את טענת העותרת ביחס לשנים אלה. ככלל, מצא בית המשפט כי העותרת הציגה טענה לכאורה לפיה כל אחד מהחובות מיוחס לצדדים אחרים, ועל כן התקבלה הבקשה לצו ביניים להפסקת הליכי הגבייה נגד העותר. המשיב חויב לשלם לעותר הוצאות בסך 5,000 ₪.