ערר 100/17

תקציר

פסק הדין מתמקד ביישום תוכנית המתאר הארצית תמ"א 38 בישראל, בפרט לאחר תיקון 3א בשנת 2016, ששינה את שיקול הדעת של ועדות התכנון בנוגע לאישור היתרי בנייה עם זכויות נוספות. פסק הדין מבהיר כי התוכנית הארצית אמנם מאפשרת לוועדות המקומיות לאשר היתרים, אך היא אינה מחייבת. על הוועדות המקומיות להפעיל שיקול דעת, במיוחד בהתחשב בהתנגדויות הציבור, בשיקולים תכנוניים, אדריכליים, נופיים וביכולת תשתית. הדרישה לנמק סירובים נותרה בעינה, אך הצורך ב"טעמים מיוחדים" הוסר והרחיב את שיקול הדעת המקומי. בית המשפט העליון הדגיש את חשיבותה של תמ"א 38 בהיערכות לרעידות אדמה ובהתחדשות עירונית, תוך שהוא דוגל באיזון בין צרכים לאומיים אלה לבין שיקולים מקומיים. במקרה הספציפי דנן בהצעת שינויים במבנה רעוע בירושלים, תוך התחשבות בהטבות ההתחדשות העירונית לעומת טענות המערערים לפגיעה בנכסיהם. הטקסט בוחן את סוגיות החניה הקשורות לפיתוח, שכן התוכנית המוצעת לא עמדה בתקני החניה הקיימים, מה שהוביל את ועדת הערר להתייחס לאילוצים מרחביים ולשיקולים כלכליים. בסופו של דבר, היא אישרה את הבקשה לבנייה, אך חייבה יצירת 30 מקומות חניה, והדגישה את הצורך של הוועדות המקומיות לאזן בזהירות בין הרשאות תכנון לבין יכולות תשתית והתנגדויות ציבוריות, ובכך להבטיח חלוקה הוגנת של הזדמנויות פיתוח חדשות.