רע"א 4236/14

תקציר

התיק סובב סביב מחלוקת בנושא דמי תיווך בעקבות מכירת דירה. בעל הדירה העסיק מתווך, המשיב, כדי למצוא קונה. נחתם הסכם בלעדיות, המזכה את המשיב בדמי תיווך בשיעור של 2% אם המכירה תצליח בתוך תקופת הבלעדיות. המשיב ביצע פעולות פרסום אך לא מכר את הדירה בתקופה זו. עם זאת, הדירה נמכרה זמן קצר לאחר מכן לבני זוג שהמבקש פגש כלאחר יד, וללא מעורבות המשיב. המכירה לא הושלמה סופית בשל מחלוקת על דמי תיווך כפולים שדרשה המשיבה הן מהמבקש והן מהרוכשים. לאחר מכן מכר המבקש את הדירה לבני הזוג ללא עזרת המשיב. המשיב תבע מהמבקש דמי תיווך, מה שהוביל לתביעה ולדיונים נוספים בבתי משפט השלום והמחוזי. בית משפט השלום פסק לטובת המבקש, בנימוק של חוסר נאמנות ותום לב של המשיב בדרישת שכר טרחה מופרז, ופסק למשיב הוצאות והוצאות. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעור המשיב, בקובעו כי על המבקשת לשלם את דמי התיווך החוזיים בשיעור של 2%, שכן הרוכשים הוכנסו לדירה באמצעות מאמצי המשיב. בית המשפט המחוזי אף פסק למבקש הוצאות והוצאות. בקשת הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט העליון נדחתה, שכן בית המשפט לא מצא שאלות משפטיות עקרוניות המחייבות עיון חוזר בערכאה שלישית. בית המשפט ציין כי אמנם התנהלות המשיבה לא הייתה נטולת אשמים, אך הפרשנות החוזית של הסכם הבלעדיות הצדיקה את פסיקת בית המשפט המחוזי בעניין דמי תיווך. עם זאת, בית המשפט העליון הפחית את ההוצאות שנפסקו למבקש על ידי בית המשפט המחוזי, נוכח הסכום הנמוך יחסית שבמחלוקת והתנהלות המשיב. ההחלטה חיזקה את הדגש ששם בית משפט השלום על חובת הנאמנות של המשיב, ומשתמע ממנה כי מעשיו של המשיב יכלו להצדיק תוצאה שונה בנסיבות אחרות. בית המשפט הגיע למסקנה כי בהתחשב בעובדות, אין בכך כדי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובקשת רשות הערעור נדחתה, תוך צו מופחת הוצאות.