ע"א 3471/11

תקציר

פסק הדין עוסק בשאלה האם יחיד שהופקע זכאי לשיפוי בגין הוצאות נלוות בנוסף לפיצוי בגין ההפקעה עצמה. השאלה העקרונית שנדונה בערעורים מתקבלת בשלילה, ומבהירה כי הפסיקה הכירה זה מכבר בחובת ההפקעה לשפות בגין הוצאות נלוות ללא מקור נורמטיבי מפורש. הדיון משווה בין מסגרות משפטיות שונות, ומצביע על כך שפיצוי בגין הפקעה נועד להשיב את מצבו הכלכלי של המופקע למצבו הקודם ללא עשיית עושר ולא במשפט. מובאים תקדימים משפטיים ופסיקות שונות, המוכיחים את הכרתה של הרשות השופטת בזכויותיהם של האנשים המופקעים לפיצוי בגין כל ההוצאות הסבירות הקשורות להעתקת מקום. הכרה זו משתרעת על עלויות כגון הוצאות העברה, שכר טרחת שמאי ועורך דין, ובתנאים מסוימים גם הפסדי מוניטין ורווח לעסקים. מסקנת פסק הדין היא כי על הפיצוי לכסות הוצאות נלוות אלה כדי להימנע מהותרת מצבם של המפקיעים עקב מכירה כפויה ומעבר. יתר על כן, השוואות בינלאומיות מדגישות פרקטיקות דומות באנגליה ובארצות הברית, ומחזקות את ההבנה של זכויות פיצוי אלה. פסק הדין דוגל בבהירות חקיקתית כדי לייעל את קביעות בתי המשפט בנוגע לפיצויים כאלה. בסופו של דבר, הערעורים נדחו, תוך שמירה על החלטות הפיצוי של בית משפט קמא, תוך קריאה לפעולה חקיקתית להסדרה והגדרה טובה יותר של קריטריונים לפיצוי בגין הוצאות הפקעה.