ע"א 2199/99

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם התאבדות שבוצעה בשכיבה על פסי רכבת נכנסת להגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. החוק מחריג אירועים שנגרמו כתוצאה ממעשים מכוונים הפוגעים בגופו או ברכושו של האדם המעורב מלהיות מסווגים כתאונות דרכים. בית המשפט בחן האם החרגה זו חלה על התאבדויות. השופט אור ציין כי לשון החוק חלה לכאורה על כל מעשה מכוון הגורם נזק, בין אם הכוונה הייתה עצמית ובין אם כוונה כלפי אחרים. ההיסטוריה החקיקתית של התיקון משנת 1990 ביקשה לעדן את הגדרת המונח "תאונת דרכים" כך שתתמקד באירועים תחבורתיים, ובכך להחריג מעשים מכוונים, לרבות התאבדות, מתחולת החוק. בית המשפט טען כי מעורבות כלי רכב בהתאבדויות אינה מהווה סיכון תחבורתי ואינה צריכה להעמיס על משתמשי הרכב חובות פיצויים. יתר על כן, מבחינת האינטרס הציבורי, אין זה סביר שאדם יבטיח פיצוי לתלויים באמצעות התאבדות באמצעות מעורבות ברכב. ההחלטה הדגישה את חוסר העקביות בין החזקה הפוחתת לבין סעיפים אחרים בחוק הנוגעים למעשים מכוונים. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי התאבדות מוחרגת מהגדרת תאונת דרכים לצורכי פיצוי, ובכך שולל פיצויים מהתלויים בו של המתאבד. השופטים הציעו כי על המחוקק להתייחס לעמימות ולפערים בחוק כדי לשקף טוב יותר את יישומו.