ע"א 194/68

תקציר

הערעור, שהוגש על ידי חברת ביטוח על החלטה לעכב הליכים לטובת בית משפט זר כפי שנקבע בשטר מטען, מתקבל. חברת הביטוח, מערערת המנהלת עסקים בישראל, תבעה ספינה בעלת דגל איטלקי, המשיב, בגין נזק למבוטחים במהלך הובלה מפיראוס לחיפה. שטר המטען, שמסר את סמכות השיפוט לוונציה, שתק על חוזה כתוב נפרד, כנדרש בדין הישראלי. בעוד שהמערערת חששה שהתביעה תידחה לאלתר באיטליה בשל תקופת התיישנות של שישה חודשים – שחלפה עד להגשת התביעה הישראלית – עמד המשיב על סעיף סמכות השיפוט הזרה. בית המשפט העליון, בדעת רוב, קבע כי למרות סעיף השיפוט, בית המשפט המקומי יכול לדון בתביעה. על המערערת היה להראות טעם מיוחד לכך שבית המשפט המקומי יקבל לעצמו את סמכות השיפוט, ותקופת ההתיישנות הקצרה, יחד עם הדין הישראלי בדבר תקנת הציבור, העדיפו לדון בתיק באופן מקומי. צורתו הראייתית של החוזה הוכרעה על פי מקום השיפוט, ואילו הצורה המהותית הלכה בעקבות דיני החוזים. מאחר שתקופת ההתיישנות בישראל קבעה התיישנות פרוצדורלית בלבד, החיל בית המשפט המקומי את סעיף 19 על המקרה. זאת ועוד, כללי האג בנושא הובלת טובין דרך הים, הכירו בצורך בתקופת התיישנות מינימלית של שנה, דבר שתמך בעמדת המערערת. השופט מני חלק על כך, וטען כי יש לקיים את הסכמת הצדדים אלא אם כן היא בלתי חוקית או לא אתית, מה שלא היה המקרה כאן. בהיעדר ראיות לנסיבות המונעות תביעה במועד באיטליה או שיהוי שנגרם על ידי המשיב, לא הייתה סיבה להתעלם מסעיפי השיפוט וההגבלה הזרים.