ע"פ 43364-11-12

תקציר

מדובר בפסק דין במקרה של גרימת מוות ברשלנות כתוצאה מתאונת דרכים. המשיב טען כי התאונה נגרמה על ידי כלב שהתפרץ לכביש ואילץ אותו לסטות מנתיב נסיעתו של הקורבן. בדו"ח הבוחן המשטרתי נמצא כי התאונה אירעה בנתיב נסיעתו של הנפגע וכי המשיב אחראי לכך. עם זאת, בית משפט קמא זיכה את המשיב מחמת ספק סביר באשר למקום התאונה, שנגרם כתוצאה מחקירה רשלנית שלא הצליחה לקבוע את מקום הפגיעה מעבר לספק סביר. דו"ח הבוחן הוגדר כבלתי אמין משום שלא עמד בנוהלי החקירה המקובלים לתאונות קטלניות, אשר סווגו בתחילה כתאונה. יתר על כן, עדותו של המשיב הייתה סותרת והעלימה פרטים מסוימים, מה שהוביל את בית המשפט להטיל ספק במהימנותה. שופטי הערעור, השופט שפירא והשופט גרשון, הסכימו עם ממצאיו של בית משפט קמא, וסברו כי מחדלי החקירה יוצרים ספק סביר. הם הדגישו כי כל תאונה היא שונה ומשאירה אחריה סימנים וראיות שונות, ולכן היעדר סימני דחיפה על הכביש אינו מעיד בהכרח על היעדר הוכחות. השופט גרשון הוסיף כי די בדבריו של המשיב עצמו בהודעתו, שניתנה זמן קצר לאחר התאונה, כדי לבסס את אשמתו בתאונה. מנגד, סבר השופט אימפריאל כי ספקנותו של בית משפט קמא באשר למיקום התאונה אינה מבוססת על עדותו של המשיב אלא על מחדלי החקירה. לטענתו, לא ניתן לפצות על מחדלי חקירה אלה באמצעות פסילת עדותו של המשיב כבלתי מהימנה. במקום זאת, בית המשפט יכול היה להגיע למסקנה כי מקום התאונה לא הוכח דיו, דבר שהיה מצדיק את הזיכוי. בסופו של דבר, הערעור נדחה ברוב קולות, ואישר את החלטת בית משפט קמא לזכות את המשיב.