ע"א 7700/95

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון עוסק בתיק מורכב הנוגע להליכים לגביית חוב כספי, שהובילו לעיקול ולהצעה למכור את דירת המגורים של המבקש-החייב. תחילה נקבע הסדר זמני לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, לפיו היה על המבקשים לשלם סכום חודשי למשך שלוש שנים. המבקשים ביקשו ללא הצלחה לבטל הליכים אלה והגדילו את הסכום החודשי, מה שהוביל אותם לערער לבית המשפט המחוזי, שגם הוא נדחה. לאחר מכן הובא העניין לבית המשפט העליון, שהתייחס לבקשה כאל ערעור. בית המשפט הכיר בכך שחוק ההוצאה לפועל וחקיקת פשיטת הרגל הנלווית אליו אינם מגדירים קריטריונים נוקשים ליצירת הסדרי דיור חלופיים, ומשאירים זאת נתון לשיקול דעתה של לשכת ההוצאה לפועל או בית המשפט המפקח על המכירה. הודגש כי הסדרים חלופיים צריכים להיות סבירים ועשויים לכלול דירה אחרת או פיצוי, ללא התאמה בהכרח לגודל או אופי המגורים המקורי. השופטת שטרסברג-כהן ציינה כי השיקול העיקרי צריך לאזן בין זכויות הנושה לבין הבטחת זכותו של החייב לדיור. בית המשפט הדגיש שיקולים שונים כגון הכנסות המשפחה, היכולת להבטיח מגורים נוספים והוגנות הליך גביית החובות. השופט טירקל הרחיב על קריטריונים אלה והציע כי ההסדר יבטיח ביטחון דיור לכל ימי חייו של החייב, בדומה לצורות אחרות של הגנות חיוניות על פי המשפט העברי. השופט טל הוסיף כי יש לשפוט כל מקרה על פי נסיבותיו, תוך הכרה בתרחישים שונים של חוב ובעלות על רכוש. התיק הוחזר ללשכת ההוצאה לפועל לעיון חוזר לאור דיונים אלה, מאחר והמבקשים היו במצב קשה עם תלויים, חובות משמעותיים ומשכנתא המוותרת על זכויותיהם בהגנת הדייר. פסיקת בית המשפט העליון משקפת ניסיון לאזן בין אכיפת החוק לבין אחריות חברתית, ומדגישה את חשיבותו של דיור סביר לחייבים במסגרת החוק.