ת"א 2286/07

תקציר

פסק הדין מורה לנתבעים, ביחד ולחוד, להעביר לתובעת 500 מניות של איכור, המהוות רבע מ-2,000 מניות איסכור שהתקבלו על ידם עם המרת 40% מהמניות המוחזקות על ידם באבדר. המניות שיועברו לתובעת מהוות 10% מהמניות להן זכאית הנתבעת. טענת התובע מבוססת על התחייבות בעל פה שניתנה על ידי הנתבע להעניק לו 10% מהון המניות של אבדר, בתמורה לעבודתו המאומצת באיתור לקוחות, ניהול קשרים וגביית תשלומים. ההתחייבות לא כובדה והביאה את התובע להתפטר. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה על יסוד טענות סף של התיישנות והיעדר סמכות מקומית. עם זאת, השופט קבע כי "כוח הפעולה" של התובע לתבוע סעד אופרטיבי התגבש בשנת 2001 לאחר שהנתבעת מימשה את האופציה לרכוש את המניות ולכן התביעה שהוגשה בשנת 2007 הייתה בגדר תקופת ההתיישנות. אשר לטענה המהותית, קיבלה השופטת את גרסת התובע לפיה הנתבע אכן התחייב להעניק לו את המניות וכי התובע לא היה רק עובד אלא איש סוד קרוב שסייע לנתבעת לבצע עסקה פיננסית מורכבת מאחורי גבו של שותפו של האחרון. עוד קבע השופט כי חובת הנתבע כלפי התובע חלה על שני הנתבעים, ביחד ולחוד, ללא קשר לכך שהמניות נרכשו באמצעות חברה שבשליטת הנתבע מטעמי מס. השופט גם הורה עקרונית על מתן סעד של מתן חשבונות לכימות התועלות שנצברו לנתבעים מהחזקת המניות, לרבות דיבידנדים, וקבע דיון לצורך כך. לבסוף חויבה השופטת בנתבעים לשלם לתובע את שכר טרחת התובע בסך 45,000 ₪ ואת הוצאותיו.