ע"א 415/87

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעת שיפוי שהגישה מדינת ישראל נגד חברת ביטוח, בגין תאונת דרכים שאירעה בשנת 1976 בה היה מעורב שוטר בשם רחמים חיים. השוטר חיים נפצע בתאונה ולאחר מכן פרש מהמשטרה, וקיבל קצבה מהמדינה בשל נכותו לכאורה שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה. המדינה ביקשה לקבל בחזרה את עלות הפנסיה מחברת הביטוח, אך תביעתה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי הראיות שהוצגו אינן תומכות במסקנה כי חיים סובל מנכות כלשהי, ולכן חברת הביטוח לא הייתה חייבת לפצות את המדינה בגין תשלומי הפנסיה. ערעור זה, שהגישה המדינה, מבקש לבטל פסק דין זה. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר צריך לעמוד. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי בנימוק שהמדינה בחרה להציג ראיות רפואיות ולהעיד מרצונה, ולכן אינו יכול לטעון כעת כי בית המשפט כבול להוראות סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שעניינו הגשת חוות דעת רפואיות כראיה. יתר על כן, בית המשפט קבע כי מדובר במקרה מובהק שבו התרת ראיות סותרות היא לא רק מותרת אלא הכרחית, בהתחשב בנסיבות המקרה ובהסכמת הצדדים להציג ראיות רפואיות. פסק הדין דן גם בדרישות ובמגבלות הנוגעות להבאת ראיות ולתפקידן של חוות דעת רפואיות בקביעת נכות. בסופו של דבר, בית המשפט העליון מסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המדינה לא הצליחה להוכיח קיומה של נכות כלשהי שנגרמה לשוטר חיים, ולכן דוחה את הערעור ומורה למדינה לכסות את הוצאות המשפט של חברת הביטוח בסך 7,500 ₪.