ת"א 40106-12-20

תקציר

התובע, שהיה בעל רכב שהתקלקל זמן קצר לאחר רכישתו, תבע את יבואן הרכב ואת המוסך על שמכרו לו מוצר פגום ודרש פיצוי. בעוד הנתבעים טענו כי התביעה נעדרת עילה, פסק השופט לטובת התובע וקבע כי רישום הרכב על שם התובע מהווה הוכחה מספקת לבעלותו ולמעמדו כדי לתבוע. עוד קבע השופט כי למרות שהרכב לא היה פגום מטבעו, ניסיונו של התובע עם תקלות חוזרות ונשנות בסמוך לאחר הרכישה הצביע על בעיה המכוסה באחריות. השופטת תיקנה את התיאור השגוי של התובעת לגבי לוח הזמנים ומספר הביקורים במוסך לצורך תיקונים, וציינה כי חלק מהתקלות תוקנו לצמיתות. השופטת דחתה את הטענה כי ריקול ספציפי לדגם רכב אחר בעל שם דומה לזה של התובע מוכיח כי גם רכבו היה פגום, בשל הבדלי הדגמים והנסיבות המובהקות סביב הריקול. מאחר שהתובעת לא הציגה חוות דעת מומחה לגבי הליקויים הנטענים, והקונה שרכש את הרכב לאחר התיקונים לא חווה את אותן בעיות, פסק השופט שלא להעניק לתובע רכב חדש או את שוויו הכספי. במקום זאת, השופט הורה לנתבעים לשלם לתובע את שווי רכבו אלמלא ניזוק, בניכוי הסכום שקיבל ממכירתו במצבו הפגוע. השופט שקל בכובד ראש את תגמולי הביטוח של התובע וקבע כי יש לראות בתשלום המבטח הלוואה ולא הטבה, והורה לנתבעים לפרוע למבטחת ישירות. למרות שהשופטת מצאה כי הנתבעים טיפלו כראוי בתקלות, התנהלותם בטיפול בנושאים גרמה לתובע עוגמת נפש ובזבוז זמנו. לפיכך חויבו הנתבעים לשלם לתובע פיצויים לא ממוניים בסך 25,000 ₪, בנוסף להוצאות משפט ושכר טרחת עדים, בסך כולל של 25,000 ₪. עוד נקבע בפסק הדין כי הנתבעים יחזירו לחברת הביטוח 90,713 שקל, סכום שקבע השופט כי מדובר בהלוואה. פסק הדין ניתן לטובת התובעת, והורה לנתבעים לעמוד בתשלומים אלה במועדים שנקבעו.