ע"א 138/88

תקציר

המקרה עסק ביבואן של מוצרי אלקטרוניקה, שייבא מטעני טלוויזיה באמצעות מערער מוביל אווירי. המשיב טען כי הטובין המיובאים ניזוקו וכי הודיעו למערערת על הנזק. המערערת טענה כי הודעת הנזק כנדרש על פי האמנה לאיחוד כללים מסוימים בנושא תובלה אווירית בינלאומית (אמנת ורשה) חייבת להיות בכתב, ולפיכך ההודעה בעל פה שמסר המשיב אינה מספקת. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, והביא את המערערת לערער בנימוק שההודעה לא רק שלא הוגשה במועד אלא אף נדרשה להיות בכתב. בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של המערער, והסכים כי אמנת ורשה מחייבת מסירת הודעה בכתב על נזק וכי ההודעה בעל פה שמסר המשיב אינה מספקת. בית המשפט פירש את הוראות האמנה בקפדנות והדגיש את חשיבותה של הודעה בכתב לשמירה על יציבות, בהירות ואחידות בתובלה האווירית הבינלאומית. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי ההסתמכות על דרישת הכתב אינה בחוסר תום לב, שכן יש להחיל את עקרון תום הלב באופן מושכל כדי למנוע יצירת כאוס ואי ודאות בחיי המסחר. פסק הדין הדגיש את הצורך ביציבות ובהירות במשפט, במיוחד בעניינים מסחריים, והגיע למסקנה כי הודעה בעל פה אינה יכולה לגבור על הדרישה להודעה בכתב כפי שנקבע בסעיף 26 לאמנת ורשה. הימנעותו של המשיב ממסירת הודעה בכתב משמעה שלא מילאו את חובתם, ולפיכך התקבל ערעורו של המערער, וערעורו הנגדי של המשיב נדחה. המשיב חויב לשלם את הוצאותיו של המערער. החלטתו של השופט גרוס נתמכה על ידי השופטים קדמי והמשנה לנשיא יחיא.