ע"א 483/80

תקציר

בית המשפט העליון פסק בעניין קבילותה של ראיה משנית להוכחת קיומה של צוואה, כאשר לא ניתן להגיש את המקור לבית המשפט. ככלל, "כלל הראיות הטובות ביותר" אינו חל על "ראיות חפץ", שקיומן שנוי במחלוקת, וראיות משניות מותרות תמיד. עם זאת, תקנות סדר הדין בירושה, התשכ"ה-1965, קובעות כי מקור הצוואה חייב להיות מוגש לבית המשפט, אלא אם כן הצהיר המבקש על הנימוקים לאי יכולתו להציגה, והגיש ראיות משניות במקומן. בית המשפט הסביר כי על המבקש להראות כי עשה מאמץ לחפש את הצוואה המקורית ולא הצליח לאתרה. במקרה דנן, הצהרתו של המשיב כי לא ידע את מיקומה של הצוואה המקורית, יחד עם הגשת העתק מצולם, לא היוותה ראיה מספקת למאמציו לאתרה, מה גם שהצוואה נשמרה לכאורה בדירת המנוח. הראיה המשנית, אם כן, לא הייתה קבילה. יתר על כן, אופיין המיוחד של הצוואות, אשר לעיתים קרובות מעוררות מחלוקות, מחייב שיקול דעת מעמיק, המחייב את הצגת הצוואה המקורית, אם קיימת. השופט כהן הסכים עם פרשנות זו של התקנות, והדגיש את החשיבות של עשיית מאמץ סביר לחפש את הצוואה המקורית. פסק הדין ביטל את צו קיום הצוואה והחזיר את צו הירושה הקודם. המשיב חויב לשאת בהוצאות המערערים הן בבית משפט קמא והן בבית המשפט העליון, בסך 40,000 ₪.