ע"א 2113/90

תקציר

בית המשפט קיבל את הערעור, תוך שהוא מכיר במגבלות הפיזיות המשמעותיות העומדות בפני המערער בשל נכויות נוירולוגיות כתוצאה מתאונה, המשפיעות על יכולתו לבצע מטלות יומיומיות ומחייבות סיוע נוסף בבית. לקויות אלה כוללות קשיים בקואורדינציה של היד, הגורמים לאחיזה לא יציבה ולחוסר יכולת לבצע משימות כמו חיתוך לחם או חיתוך ירקות. בית המשפט הכיר במגבלות אלה אף שהמערער לא העיד עליהן באופן אישי. הוועדה החליטה כי יש להעריך את צורכי התמיכה העתידיים בעולם, ופסקה פיצוי של 40,000 ₪. בנוסף, קשיי ההליכה של המערער מחייבים נסיעה מוגברת, שהוערכה בעבר בחסר בשיעור של 5,000 ₪; בכך הגדיל בית המשפט את הפיצוי ל-25,000 ₪. היבט נוסף של הערעור עסק בעיכוב הבלתי מוצדק בתשלום הפיצויים עד לקבלת החלטת המוסד לביטוח לאומי בתביעת הנכות של המערער. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין בסיס לדחיית התשלום, שכן הפיצוי עלה על התועלת הפוטנציאלית. נקבע כי יש לעכב 70,000 ₪ בלבד בתנאים ספציפיים: אם תביעת הנכות של המערער תידחה, ישולם לו הסכום שנוכה, בתוספת ריבית. אם תאושר, הסכום יותאם בהתאם להטבות בפועל. משכך, התקבל הערעור, תוך שינוי סכומי הפיצוי וקביעה כי המשיבים ישלמו הוצאות נוספות שהוצאו במהלך הליך הערעור. החלטה זו התקבלה פה אחד על ידי השופטים א' ברק, ש' לוין ואור והתקבלה סופית ביום 21.12.92.