בר"ע 478/08

תקציר

פסק הדין נסוב סביב טענת אפליה שהגיש המשיב כלפי בר, בו סורבה כניסתו בעוד חבריו הורשו להיכנס. המשיב טען כי החרגה זו שרירותית ומפלה. למרות המאמצים להגיע לפשרה, התיק התנהל כאילו הוגש ערעור. לאחר עיון בראיות ובטיעוני הצדדים, פסק השופט לטובת המשיב בבית המשפט לתביעות קטנות. השופט מצא כי לשכת עורכי הדין הציבה תנאי שלא נדרש מאחרים, המצביע על הפליה לפי סעיף 3(א) לחוק, למרות שהמשיב לא טען להפליה על רקע מפורש כגון גזע או דת. בעלי הברים טענו כי הכניסה תלויה בהסתייגויות ובזמינות, והכחישו כל אפליה, אך הם סיפקו שורה ארוכה של נימוקים חלופיים שהצדיקו בדיעבד את מניעת הכניסה, שיטה שספגה ביקורת על כך שהיא סותרת נורמות פרוצדורליות. מאוחר יותר הפך בית המשפט לערעורים החלטה זו, בקובעו כי סירוב כניסתו של המשיב אינו מהווה הפליה על פי החוק, שכן לא הוכח שהסירוב התבסס על השתייכותו בקבוצה המוגנת לפי סעיף 3(א). היא הדגישה כי החוק נועד להגן על מי שהופלה על בסיס השתייכות קבוצתית עם היסטוריה של אפליה בעבר, וכי סירוב שרירותי אינו שווה לאפליה על פי אמות מידה משפטיות. בכך דחה בית המשפט את התביעה המקורית ולא שילם בהוצאות, תוך הכרה באבסורד שבהגנתו של המבקש ובהיעדר ראיות המצביעות על הפליה בהגדרה המשפטית.