ת"א 56225-10-24

תקציר

בסדר גמור, להלן ניתוח משפטי מקיף בעברית, המתמקד בעקרונות המשפטיים והחידושים המשפטיים, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק בפסק הדין: **ניתוח משפטי: ת"א 56225-10-24 פלונית נ' קופת חולים מאוחדת – דחיית תביעה על הסף מחמת התיישנות** **מבוא:** פסק דין זה עוסק בתביעת רשלנות רפואית שעילתה, לטענת התובעת, הפרת חובת יידוע מצד רופאי קופת חולים מאוחדת, בנוגע לאפשרות לבצע הליך שימור פוריות (הקפאת ביציות) מסיבות רפואיות או חברתיות. הנתבעת העלתה טענת התיישנות, ובית המשפט השלום בראשון לציון (כבוד השופט יניב ירמיהו) נדרש להכריע בבקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. **עובדות רלוונטיות וטענות הצדדים (כפי שעלו בהקשר לבקשה המקדמית):** * **הרקע הרפואי והבירוקרטי:** התובעת, ילידת 1980, הייתה מטופלת על ידי רופאי הנתבעת. ב-21.9.2010 נכנסו לתוקף תיקוני תשע"א-2010 לתקנות בריאות העם (הפריה חוץ-גופית), התשמ"ז-1987, שאפשרו לראשונה הקפאת ביציות מסיבות שאינן רפואיות (מגיל 30 עד 40, ובהמשך עד גיל 41) בנוסף לסיבות רפואיות. ב-9.1.2011 הוציא משרד הבריאות חוזר מנהל רפואה מס' 1/2011 "הקפאת ביציות למטרת שימור הפוריות של האישה", שהופנה לגורמים רפואיים. * **התרשלות נטענת:** התובעת טוענת שמצבה הרפואי הצביע על בלות מוקדמת, וכי רופאי הנתבעת היו צריכים ליידע אותה על האפשרות לשמר פוריות. היא טוענת כי אלמלא ההתרשלות, הייתה מבצעת את ההליך, והיו לה סיכויים גבוהים להרות מביציותיה. אין מחלוקת ממשית כי רופאי הנתבעת לא יידעו את התובעת על האפשרות. * **התפתחות המחלה והנזק:** * עד פברואר 2010, התובעת קיבלה וסת באופן סדיר. * במהלך 2010-2013, היו ביקורים רפואיים שונים, אך לא דובר על פוריותה או רמת ביציותיה. * ב-2.5.2013 אובחנה אצל התובעת אל-וסת (Amenorrhea), אך בדיקת FSH הייתה תקינה. * ב-28.1.2015, בעקבות מצב של אל-וסת שהחל מאוקטובר 2014, אובחנה התובעת באי-ספיקה שחלתית (רזרבה שחלתית נמוכה מאוד) עם רמת FSH גבוהה באופן מובהק. * סיכוייה של התובעת להרות מביציותיה אפסיים, והיא הביאה לעולם בת מתרומת ביצית. * **טענת ההתיישנות (הנתבעת):** הנתבעת טוענת כי עילת התביעה התגבשה לכל המאוחר ב-28.1.2015 (אבחון אי-ספיקה שחלתית) או לכל המאוחר ב-18.11.2015 (הסבר לתובעת כי תידרש לתרומת ביצית). מאחר שחלפו למעלה משבע שנים ממועד זה, התביעה התיישנה. הנתבעת גם העלתה טענת שיהוי. * **טענת ההתיישנות (התובעת):** התובעת מתנגדת לדחיית התביעה. היא טוענת כי שאלת ידיעתה על האפשרות לשימור פוריות היא מחלוקת עובדתית שיש לבררה לגופה. היא מסתמכת על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נזק שלא התגלה) וסעיף 8 לחוק ההתיישנות (התיישנות שלא מדעת). לטענתה, לא ידעה על ההתרשלות או על האפשרות לבצע את ההליך עד 2020 (כשחברתה ביצעה את ההליך), ורק ב-2024 נודע לה לראשונה על תקנות בריאות העם וחוזר מנהל הרפואה. לטענתה, עילת התביעה נולדה ב-2024. **עקרונות משפטיים רלוונטיים ודיון:** 1. **טבעה של בקשה לדחייה על הסף:** בית המשפט מדגיש כי בקשה לדחייה על הסף מחייבת זהירות רבה, ואין להכריע בה מקום שיש צורך בבירור עובדתי. עם זאת, כאשר ההכרעה מביאה לסיום הדיון ועלויות, וגם בהנחת כלל ההנחות לטובת התובעת, הטענה הדיונית של התיישנות עשויה להוביל לדחייה. 2. **תקנות בריאות העם וחוזר מנהל הרפואה:** * **תקנות בריאות העם:** בית המשפט מפרט את השינוי המהותי שחל בתקנות ב-2010, אשר הכיר בזכות האישה לשמר פוריותה **מפאת גילה ורצונה**, ולא רק לצורך קידום טיפול רפואי. ההגבלה העיקרית שנותרה הייתה גיל (30-40, ולאחר מכן 41) ומספר פעולות שאיבה. * **חוזר מנהל הרפואה:** החוזר נועד להנגיש את התקנות לגורמים הרפואיים. הוא פירט התוויות לטיפולי שימור, כולל לנשים בסיכון מוגבר לאל-וסת מוקדמת (מחלות אוטואימוניות, תסמונות כרומוזומליות וכו'). * **מעמד הדין:** בית המשפט קובע כי מקור הזכות לטיפולי שימור פוריות הוא **תקנות בריאות העם**, שהן בעלות מעמד נורמטיבי גבוה יותר מחוזר מנהל הרפואה. חובת היידוע (אם קיימת) נובעת מהתקנות, ולאו דווקא מהחוזר. לכן, אין בחוזר כדי לשנות את התוצאה המשפטית או להאריך את מניין ההתיישנות. בית המשפט מביע חשש כי פרשנות שתאריך את ההתיישנות באופן מלאכותי עקב הוצאת חוזרים עשויה להרתיע גורמי רפואה מלהפיץ חוזרים. 3. **דיני התיישנות:** * **תכלית:** דיני ההתיישנות נועדו לאזן בין זכויות התובע (אכיפת זכויות) לבין זכויות הנתבע (הגנה מפני חשיפה בלתי מוגבלת לתביעות, שמירת ראיות) ואינטרס הציבור (ריכוז בתי המשפט בענייני הווה). * **כלל מקדמי:** תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת בחלוף **שבע שנים** ממועד היווצרות עילת התביעה (היום בו נולדה עילת התביעה). 4. **חריג גילוי מאוחר – סעיפים 89(2) לפקודת הנזיקין ו-8 לחוק ההתיישנות:** * **סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין:** קובע כי יום היווצרות עילת התביעה הוא "היום שבו אירע אותו נזק". אם הנזק לא נתגלה ביום שאירע, "היום שבו נתגלה הנזק", **אך התביעה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק**. בית המשפט מבהיר כי סעיף זה מטיל מגבלה של עשר שנים מיום האירוע, וכי מניין שבע השנים לחישוב ההתיישנות מתחיל במועד גילוי הנזק, בתנאי שלא חלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק. * **סעיף 8 לחוק ההתיישנות:** קובע כי אם נעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעו לו עובדות אלה. סעיף זה אינו מטיל מגבלת זמן עשר שנים מהאירוע. * **היחס בין הסעיפים:** בעוולת נזיקין, סעיף 89(2) לפקנ"ז חל כאשר **רכיב הנזק בלבד** נתגלה באיחור. סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על גילוי מאוחר של **רכיבים אחרים** של עילת התביעה (התרשלות, קשר סיבתי). * **עילת התביעה:** עילת התביעה, לצורך חוק ההתיישנות, היא קיומה של עילה קונקרטית שבה התובע יכול היה לפנות לבית המשפט ולזכות בה. כל עובדה הנחוצה לביסוס העילה, שאינה בידיעת התובע מטעמים אובייקטיביים, נכללת במסגרת זו. 5. **יישום הדין על המקרה:** * **מועד היווצרות עילת התביעה:** בית המשפט קובע כי לצורך חוק ההתיישנות, **הכרת הדין (חוק, תקנה)** אינה מהווה "עובדה" המהווה חלק מעילת התביעה. הדין מתפרסם לכלל הציבור והופך נגיש. לכן, התובעת לא יכלה לטעון כי לא ידעה על תקנות בריאות העם או חוזר מנהל הרפואה. * **גילוי הנזק:** המועד המוסכם לגילוי הנזק (אי-ספיקה שחלתית) הוא **נובמבר 2015**. * **גילוי ההתרשלות ו/או הקשר הסיבתי:** בית המשפט קובע כי גם רכיבים אלו היו ידועים לתובעת או יכולים היו להתגלות לה במועד גילוי הנזק. עם אבחון הנזק וההסבר שהיא תידרש לתרומת ביצית, היה עליה להתעורר חשד לקשר סיבתי בין המצב הרפואי (שבגינו לא יכלה לשמר פוריות) לבין אי-יידועה על אפשרות טיפול רפואי שהיה יכול לשנות את מצבה. * **החלת סעיף 89(2) לפקנ"ז:** בית המשפט מחיל את סעיף 89(2) לפקנ"ז (הנזק) ומגיע למסקנה כי מניין שבע השנים החל ממועד גילוי הנזק (נובמבר 2015), וכי התביעה, שהוגשה לאחר יותר משבע שנים מגילוי הנזק (מועד התגבשות עילת התביעה), התיישנה. * **החלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות:** בית המשפט דוחה את הטענה כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות רלוונטי. הוא קובע כי התובעת ידעה את העובדות המהותיות (מצבה הרפואי, אי-יידועה על אפשרויות טיפול) במועד גילוי הנזק, וכי היעדר הידע שלה לגבי הדין (תקנות, חוזר) אינו מהווה "עובדה" שלא נתגלתה. * **התייחסות לחובת היידוע הרפואי:** בית המשפט מציין כי תביעתה של התובעת אינה נובעת מהתרשלות רפואית קלאסית (אבחון שגוי, טיפול לקוי), אלא מהתרשלות (נטענת) **באי מסירת מידע חוקי** (הנגשת הדין). לכן, לטעמו, אין רלוונטיות מיוחדת לעובדה שהמידע החוקי הועבר על ידי רופא. **חידושים משפטיים והשלכות:** 1. **הבחנה בין "עובדה" ל"דין" לצורך התיישנות:** פסק הדין מחזק את העיקרון שחוק או תקנה, אשר פורסמו כדין, אינם מהווים "עובדה" אשר גילויה המאוחר יכול לדחות את מניין תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. הידע על הדין מוטל על התובע, ואי-הידיעה עליו אינה דוחה את ההתיישנות. 2. **הגבלת תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות:** בית המשפט פירש את סעיף 8 לחוק ההתיישנות בצמצום, וקבע כי הוא חל על גילוי מאוחר של רכיבים אחרים של עילת התביעה (כמו קשר סיבתי), אך לא על היעדר ידיעה על הדין עצמו. 3. **הכרעה במחלוקת התיישנות על הסף:** פסק הדין מהווה דוגמה להכרעה במחלוקת התיישנות כבר בשלב מקדמי, כאשר בית המשפט השתכנע כי גם בהנחת כלל ההנחות לטובת התובעת, לא ניתן להתגבר על טענת ההתיישנות. 4. **תכלית דיני ההתיישנות:** בית המשפט מדגיש את תכלית דיני ההתיישנות כמאזנים בין הצדדים, ולא מעניק בכורה לתובע. פרשנות שתאפשר לתובע לשלוט על מועד ההתיישנות על ידי טענה סובייקטיבית לחוסר ידיעה על דין, חותרת תחת תכלית זו. 5. **פרשנות חוזר מנהל הרפואה:** הובהר כי חוזר מנהל רפואה, אף אם הוא מנגיש מידע לגורמים מקצועיים, אינו יכול להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות, במיוחד כאשר הזכות המקורית מעוגנת בדין (תקנות) שפורסם לציבור. **סיכום:** בית המשפט דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות, בקובעו כי התובעת ידעה את העובדות המהוות את עילת תביעתה (לרבות הנזק, אי-היידוע, והקשר הסיבתי) לכל המאוחר בנובמבר 2015. מניין תקופת ההתיישנות החל במועד זה, ומשחלפו למעלה משבע שנים עד להגשת התביעה, דינה להידחות. בית המשפט הבהיר כי היעדר ידיעה על הדין (תקנות או חוזרים) אינו מהווה עילה לדחיית מועד תחילת ההתיישנות.