דב"ע נג/202 - 3

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק באישה, המשיב, שהועסקה באוניברסיטה. היא נולדה בשנת 1932 והחלה לעבוד באוניברסיטה בשנת 1982. העסקתה נשלטה על ידי חוזה מיוחד לתקופה קצובה אשר הוארך מעת לעת. ההארכה האחרונה הייתה עד 31 בדצמבר 1992. בהגיעו לגיל 60 היה המשיב זכאי לקצבת זקנה. האוניברסיטה הודיעה לה כי מועד פרישתה יהיה 1 בינואר 1993. המשיב ביקש להמשיך לעבוד עד גיל 65, כפי שהיה נהוג לגבי עובדים גברים באוניברסיטה, אך האוניברסיטה סירבה. לאחר מכן לקח המשיב את האוניברסיטה לבית המשפט. בית הדין האזורי פסק לטובת המשיב וקבע כי היא הופלתה מחמת מינה וכי הארכת החוזה שלה לא נעשתה בתום לב. לכן, האוניברסיטה נדרשה להמשיך להעסיק אותה. האוניברסיטה ערערה על החלטה זו. הערעור נדחה. בית המשפט העליון הסכים עם קביעת בית הדין האזורי כי העסקתה של המשיבה הופסקה אך ורק משום שהגיעה לגיל 60 וזכאית לפנסיה. זאת, למרות טענת האוניברסיטה כי מדובר רק במקרה של אי חידוש החוזה. עוד קבע בית הדין כי לא היה יחס מפלה כלפי המשיבה בשל מינה וכי היא הפכה לעובדת קבועה, ולכן לא ניתן לסיים את העסקתה ללא סיבה. יתר על כן, נסיבות הארכת החוזה הצביעו על כך שהן לא נבעו מרצונו החופשי של המשיב. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי אם הייתה סיבה עניינית לאי הארכת החוזה של המשיב, כגון צמצום, הדבר היה מותר. בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט העליון את ערעור האוניברסיטה ואישר את החלטת בית הדין המחוזי, בנימוק כי למשיבה זכות חוקית להמשיך לעבוד גם לאחר הגיבה לגיל 60, וכי יש להיעתר לבקשתה.