ת"פ 6013/07

תקציר

התביעה ביקשה כי עדותה של המתלוננת, שנגבתה בבית החולים לאחר אירוע, תתקבל כראיה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות. ההודעה מתארת מעשה אלימות שבוצע לכאורה כלפי המתלוננת. סנגורו של נאשם 2 מתנגד וטוען כי אין זו אמירתו הראשונה של המתלונן והיא לא נגבתה מיד לאחר האירוע. עם זאת, השופט פוסק לטובת התביעה, ומקבל את ההצהרה כראיה קבילה. הם מצדיקים זאת בכך שהם מסבירים כי האמירה עונה על דרישות סעיף 10, המאפשר קבילות אמירה של קורבן שנאמרה זמן קצר לאחר מעשה אלימות או בהזדמנות הראשונה להתלונן. במקרה זה, הנסיבות – לרבות קשיי הנשימה והדיבור של המתלוננת והעובדה שהיא מקבלת טיפול רפואי – מביאות לכך שההצהרה, שנמסרה שעות ספורות לאחר האירוע, נחשבת כ"זמן קצר לאחר מכן". יתר על כן, השופט מציין כי הנפגע יכול למסור מספר אמירות הנחשבות ל"הזדמנות ראשונה" וכי יש לפרש את המונח באופן גמיש בהתאם לפרטיו הספציפיים של כל מקרה. מאחר שבין האירוע לבין האמירה לא התרחשו אירועים שהיו עשויים להשפיע על מוסריותה של המתלוננת, היא נחשבת לאמת. השופט מדגיש כי קבילות אינה שקולה לאמונה, אך יש לבחון את תוכן האמירה ולשקול אותה לאור הנסיבות. ההחלטה מתקבלת בהעדר הצדדים וההודעה מתקבלת כראיה.