ע"א 4262/96

תקציר

הסכם הגירושין בין האם ואב לשלושה ילדים שאושר על ידי בית הדין הרבני הטיל את משמורת הילדים על האם, שהתחייבה לכסות את כל ההוצאות הקשורות בחינוכם. האב נדרש לשלם רק סכום חודשי קבוע של 300 שקל. במסגרת ההסכם חתמו אחיותיה של האם על תצהירים בהם התחייבו לשפות את האב בגין כל סכום שתדרוש האם או ילדיה מעבר למה שהאב הסכים לשלם. בהמשך תבעו הילדים מזונות מאביהם, מה שהוביל את האב לתבוע פיצויים מהאם ומאחיותיה. בית המשפט המחוזי פסק אמנם לטובת הילדים, אך קבע גם כי אחיותיה של האם חייבות בשיפוי האב. על פסק דין זה מערערים כעת. בית המשפט העליון, לאחר ששקל את תנאי ההסכם והתצהירים, קובע כי התחייבות האחיות תלויה בהתחייבות האם ויש לסווגה כערובה ולא כהתחייבות עצמאית לשיפוי. כשם שחובתה של האם לפרנס את הילדים בלבד בטלה בשל היותה בלתי מציאותית ומנוגדת לתקנת הציבור, כך גם ערבותן של האחיות בטלה. בית המשפט מדגיש כי ערבות והתחייבות לשיפוי הן נפרדות וכי חובת האחיות, בהיותה ערובה, קשורה מטבעה להתחייבותה הבטלה של האם. לפיכך, הערעור מתקבל, והאחיות פטורות מהתחייבותן לשפות את האב. עוד קובע בית המשפט כי לא ניתן להתערב בסכום המזונות שנפסק לילדים והוא נותר על 1,600 שקל לחודש.