דנג"צ 4001/05

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה המערערת על החלטת שר הפנים שלא להאריך את המועד האחרון להגשת תביעה בגין נזקים שנגרמו מתוכנית מתאר שמטרתה להסדיר את ציר התנועה באיילון. בית המשפט העליון דחה את העתירה ואישר את החלטת השר. העותרים, תושבים סמוכים שהחמיצו את המועד המקורי, טענו כי היה על השר לתת ארכה להגשת תביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. עוד טענו לאפליה, וטענו כי אין הצדקה להבחין בינם לבין קבוצת התושבים המקורית שבקשת ההארכה שלה אושרה. עם זאת, בית המשפט פסק נגד העותרים והדגיש כי החלטת השר לתת ארכה תקפה וכי טענת האפליה אינה משכנעת, במיוחד נוכח השיהוי המשמעותי בבקשת העותרים. פסק הדין אישר מחדש את ההלכה הקיימת בדבר סמכותו של שר הפנים לפי סעיף 197(ב) לחוק, והדגיש כי הארכות נועדו למקרים חריגים וכי שיקולים תקציביים חשובים. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנסיבות אינן מצדיקות דיון נוסף, והעתירה לדיון נוסף נדחתה, ללא צו להוצאות. פסק דין זה ניתן ביום 5.12.2006.