פש"ר 1320/08

תקציר

התיק נסוב סביב תביעת עובד לשכר שלא שולם ופסק הדין שפסק לטובתו על ידי בית הדין לעבודה, לרבות התניה לפיצוי הלנה אם השכר לא שולם 30 יום לאחר פסק הדין. אי התשלום של המעסיק הוביל את העובד לפתוח בהליכי הוצאה לפועל, אשר התעכבו עקב בקשת פשיטת רגל של המעסיק. לאחר מכן הגיש העובד תביעת חוב, אך המנהל המיוחד דחה חלק ממנה הנוגע לפיצויי הלנה. הדבר הוביל את העובד לערער, וערער על החוק בנוגע להלנת שכר במקרים של פשיטת רגל של המעסיק. בית המשפט הכיר בעקרונות שהותוו בפסקי דין קודמים, כגון קרמר נ' זמיר, המדגישים את הצורך לאזן בין האינטרסים של כלל הנושים בתיקי חדלות פירעון, ולמנוע מעוות את החלוקה בין הנושים לפיצוי עונשי של נושה. עם זאת, השופט הדגיש כי עקרונות אלה אינם שוללים לחלוטין את האפשרות לפסוק להלנה פיצויים. השופטת הסכימה עם טענת העובד כי המנהל המיוחד לא שקל די הצורך את העובדה שהוא הנושה העיקרי, אם לא הבלעדי, של החייב. השופט ציין גם את חוסר תום הלב של החייב, שהתעלם מאזהרות הנושה ובחר שלא לשלם את השכר גם לאחר פסק הדין של בית הדין לעבודה. בסופו של דבר, הערעור התקבל באופן חלקי. החלטת המנהל המיוחד בוטלה, והתיק הוחזר למנהל המיוחד לעיון חוזר. השופט הורה למנהל המיוחד לקבוע את גובה הפיצוי הראוי בהתחשב בשיקול הדעת הנתון לבתי המשפט בעניינים אלה, באיזון שקבע בית הדין לעבודה ובהתנהלות החייב. השופטת הדגישה כי כל סכום שייפסק לעובד יידחה עד שכל חובות הנושים האחרים ישולמו במלואם. כמו כן נפסקו לעובד 7,500 שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין, שישולמו מקרן פשיטת הרגל.