ע"א 20/80

תקציר

פסק הדין מתייחס לתאונת דרכים שאירעה בשנת 1974, בה נהרגה המנוחה בעת שחצתה את הכביש. בעלה וילדיה של המנוחה תבעו את הנהג, את העירייה ואת המדינה בגין רשלנות. בית המשפט המחוזי מצא את הנהג ואת העירייה אחראים וייחס למנוח רשלנות תורמת. הן התובעים והן העירייה ערערו על פסק הדין. בית המשפט העליון קבע כי הימנעותם של התובעים מלערער על דחיית התביעה נגד המדינה מונעת מהעירייה לטעון לחבות המדינה. באשר לחבות העירייה, קבע בית המשפט כי בעוד שלעירייה הייתה חובת זהירות לסמן מעבר חצייה, התובעים לא הצליחו להוכיח כי העירייה פעלה בחוסר סבירות. יתר על כן, גם אם העירייה התרשלה, יש לראות במעשיה גורם רקע ולא הגורם המשפטי לתאונה. לפיכך, העירייה לא נשאה באחריות. בית המשפט קבע גם את זכותם של התובעים לפיצוי כתלויים, וקבע כי הייתה להם ציפייה סבירה לתמיכה כספית מהמנוח. ערעורו של הבעל התקבל באופן חלקי, ושכרו הוגדל. גם ערעורו של דוד התקבל באופן חלקי, ושכרו הותאם. עם זאת, ערעורו של אברהם נדחה מאחר שלא הוכח די הצורך כי המנוח היה תומך בו כלכלית. לבסוף, אישר בית המשפט את קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר רשלנות תורמת ודחה את תביעת העירייה להוצאות כנגד המדינה.