ה"פ 18766-03-10

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הסכם משנת 1961 בין המנוח לבין עמידר בדבר רכישת נכס מגורים. התובעים, יורשיו החוקיים של המנוח, טוענים כי ההסכם מזכה אותם בזכויות חכירה על כל החלקה המקורית, המחולקת כיום למגרשים 221, 222 ו-223. עם זאת, הנתבעים טוענים כי הזכאות משתרעת רק על מגרש 223, בו נמצא בית המגורים. השופט פותח בהדגשת חשיבותה של לשון החוזה בפרשנות ההסכם. הם בוחנים בהרחבה את תנאי ההסכם, ומציינים כי הוא מתייחס באופן עקבי ל"נכס" כאל בניין או דירה בני חדר אחד ואינו מזכיר כלל את המגרש עליו הוא עומד, למעט חלק בלתי מוגדר ממנו. כמו כן, ההסכם נעדר פרטי חכירה אופייניים כגון השטח המושכר, תקופת החכירה ותנאי השכירות, דבר המצביע על כך שלא מדובר בהסכם חכירה לכל המגרש. בנוסף, מסמכים תומכים, לרבות תעודת הזכויות, בקשת הרכישה וטפסי הביטוח, מתייחסים אך ורק לדירה ולא לכל המגרש. השופטת מתייחסת ודוחה גם את טענות התובעים. אחת הטענות הייתה כי תרשים שצורף להסכם הגדיר את השטח המוחכר כחלקה המקורית כולה. השופטת מצדדת בטענת הנתבעים כי התרשים המצורף היה לצורכי התמצאות בלבד ולא היה חלק מההסכם עצמו. גם טענת התובעים כי החוק הישראלי אינו מאפשר הפרדת מבנה קבע מהקרקע עליה הוא עומד, נדחית, שכן ההסכם קדם לחקיקה הרלוונטית והחוק העות'מאני התיר הפרדה כזו. יתר על כן, טענותיהם של התובעים עצמם, כגון דרישת זכויות חכירה רק למגרש 223 בשנת 2008, והיעדר תשלומי ארנונה בגין הקרקע, סותרים את טענתם הנוכחית. בהיעדר ראיות או עדויות נוספות, השופט פוסק לטובת הנתבעים, דוחה את תביעת התובעים ומורה להם לכסות את הוצאות הנתבעים ושכר טרחת עורך דין. ההחלטה מתבססת על פרשנות לשון ההסכם, ממנה עולה בבירור כי המנוח רכש רק את הדירה ואת הקרקע עליה היא עומדת, ולא את כל החלקה המקורית. השופטת מדגישה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם.